במהלך מבצע "צוק איתן", בגל הפתוח, ריאיינתי מהאולפן דובר של מרכז רפואי גדול. הוא עלה לשידור כדי לבקש מהישראלים בקשה יוצאת דופן: להפסיק להגיע. להפסיק לבוא למחלקות, להפסיק להביא אוכל ושתייה וממתקים וצ''ופרים ופינוקים למי שמאושפז ומטופל שם. "אנחנו לא עומדים בעומס", הוא סיפר לי, "יש פה מאות אנשים טובים שמפגיזים אותנו בכל טוב, הפצועים לא יכולים לאכול כל כך הרבה מרשמלו, וגם האחיות לא". בעודו מדבר בטלוויזיה, ראו ברקע אנשים הולכים עם סירים מלאי תבשילים ובני נוער עם גיטרות ודרבוקות, כולם מלאי רצון טוב והתלהבות, עד שהיה צריך לעצור אותם.

 

כמה חודשים אחר כך פס הקול השתנה לחלוטין. חזרנו לשגרה: אלימות, שחיתות, שיימינג, הפגנות, פרשות, חקירות, בעיות. במהדורת החדשות אומרים בדרך כלל "ערב טוב", ואז מוכיחים לך במשך שעה למה זה לא נכון.

 

המנגנון הישראלי הזה מתחבר למשפט נוקב של חז"ל שמתאר את האופי שלנו. זה הרי לא חדש. זמן קצר אחרי מתן תורה, העם התלהב והתנדב כדי להקים את עגל הזהב, תמצית העבודה הזרה. ואחר כך, פתאום - אותו עם בדיוק התלהב והתנדב להקים את המשכן, את המקום הקדוש שליווה אותנו לאורך הנדודים במדבר. התלמוד הירושלמי מסביר זאת בסוג של סלוגן קצר ונוקב: "אין אתה יכול לעמוד על אופייה של אומה זו. נתבעים לעגל - ונותנים. נתבעים למשכן - ונותנים".


מתברר ש"הישראלי המכוער" ו"הישראלי היפה" מתרוצצים בתוכנו כבר אלפי שנים. הציבור יכול להיסחף בבת אחת אל החיובי או אל השלילי, וממש לצאת מגדרו מרוב טוב לב או מרוב ציניות ורשעות. השאלה היא לאן מנתבים את האנרגיה.


"עזר מציון" היא מקום שבו כל יום, כל השנה "נתבעים למשכן - ונותנים". מקום בו יודעים לאן הכי חשוב לתעל את הכוחות.


כשיצא לי לשוחח לאורך השנים עם מוטי זיסר ז"ל ועם ברכה רעייתו, תיבדל לחיים טובים וארוכים, יכולתי לראות זאת אצלם בעיניים: הדאגה לגורל ילדה שעברה השתלה, ההשתתפות במפגש המרגש בין תורם לנתרם, ההתלהבות מכך שחיילים מצטרפים למאגר וגם הניסיונות של ברכה לשכנע אישית תורמים פוטנציאליים שחוששים לתרום.


הכותרת הראשית אצלכם, בכל בוקר, היא לא הכותרת הזמנית של העיתון אלא הכותרת האמיתית: ערבות הדדית של העם היהודי כולו, התנדבות ותרומה לחברה, התמודדות בלתי פוסקת עם הקשיים שבחיים וניסיון תמידי לשיפור ולהתמקצעות במשימה החשובה שלכם.


שנה טובה ומתוקה,
שנה שבה יצטרכו אתכם - בעזרת ה'- הרבה פחות.