זה התחיל במקרה. רותם אליצור, אז בחור צעיר בן 28, יצא לסבב קניות בקניון מלחה בירושלים. תוך כדי הליכה בקניון נתקל בדוכן לאיסוף דגימות רוק למאגר הלאומי לתורמי מח עצם של "עזר מציון", "הם עשו איזה מבצע מיוחד לאיסוף דגימות. המתנדב פנה אליי ושאל אם אני מעוניין וחשבתי לעצמי ׳בעצם למה לא', נתתי דגימת רוק ושכחתי מזה". 

 

שנתיים אחר כך בשעת לילה מאוחרת, תוך כדי שהוא חוגג עם בני משפחתו בחתונה של בת דודה, הגיע הטלפון המפתיע מ׳עזר מציון', "אמרו לי: ׳הדגימה שנתת לפני שנתיים נמצאה מתאימה לאישה חולה׳. הם ציינו שהמצב הבריאותי של החולה ממש לא טוב וחייבים להזדרז. בשיחה הסבירו לי בגדול מה הפרוצדורה ואיך מתקדמים מכאן. הם הדגישו בפניי עד כמה זה קריטי וביקשו להגיע עוד באותו ערב ולתת דגימות דם לבדיקת התאמה יותר
מדויקת", הוא משחזר. "לרגע לא היה לי ספק בעניין. יצאתי מיד מהחתונה לרוממה, שם פגש אותי מתנדב של ׳עזר מציון', הוא לקח ממני כמה מבחנות דם ונסע איתן היישר למעבדה בבית החולים". 

 

אחרי כמה ימים התבשר רותם כי ההתאמה אכן גבוהה ביותר וניתן להמשיך בתהליך. "בגלל מצב החולה הכול היה נורא מהר. הם הזמינו אותי לערוך בדיקות אחרונות". רותם, לוחם יס״מ במחוז ש״י, שיתף את מפקדיו בתהליך והם מצידם נרתמו לסייע לו במה שניתן. "המפקדים שלי תמכו בהחלטה ושחררו אותי לכל מה שצריך. אחרי הבדיקות נקבע בשעה טובה תאריך לתרומה. ארבעה ימים לפני התרומה עצמה מזריקים לירך איזשהו חומר שמעודד את ייצור הדם, וביום הרביעי מגיעים לתרומה".


באותו שלב ידעת למי אתה אמור לתרום? "לא נתנו לי הרבה פרטים. הסבירו לי שמדובר באישה שהמצב הרפואי שלה לא קל. הסבירו שהגעתי ברגע האחרון וציינו שזו אמא לילדים, וכשיש ילדים בתמונה אז בוודאי יש הרגשה מרוממת. בעקבות ההזרקה יש בשלושת הימים לפני התרומה קצת חולשה וזה טיפה לא נעים, אבל בהשוואה לידיעה שיש כאן חיי אדם על כף המאזניים ושזה בידיים שלך - אתה מרגיש מאושר על הזכות. גם חודשים אחר כך עוד הלכתי עם חיוך של ׳וואו׳ ותפילה גדולה שזה יצליח והחולה תבריא".

 

ממתינה להשתלה
באותם ימים מורטי עצבים של הכנה לתרומה - רותם לא נחשף לזהות הנתרמת. החולה, קרן מזרחי, אז בת 37 ואמא לשני ילדים קטנים, הייתה מאושפזת בבית החולים "שיבא" וציפתה לרגע המיוחל. כמה חודשים לפני כן אובחנה כחולה במחלת הסרטן, מזן נדיר במיוחד. "זה התחיל בסימנים אדומים ברגליים, כאבי ראש, שיעול טורדני, חום רצוף שלא יורד וקרסוליים שהתנפחו. סימנים שלא הכרתי עד אז", היא משחזרת. במשך כמה חודשים נשלחה קרן
לבדיקות רבות, אך הרופאים לא הצליחו להגיע לאבחון המדויק של מחלתה. "עד שבאחד הימים הגיע האבחון הסופי, שאני חולה בסרטן לימפומה גאמה דלתה, סוג של סרטן נדיר מאוד. בעולם מאובחנים רק מאתיים חולים בסרטן מהזן הזה, ובארץ אני המקרה השני בסך הכול. אחרי התייעצות עם מומחים מהעולם נקבע שהדבר שיכול להציל אותי הוא השתלת מה עצם, ומיד התחילו לחפש בשבילי תורם מתאים".

 

למרות הזמן הדוחק, הדרך לאיתור תורם להשתלת מה עצם לא הייתה קלה. "אחרי שני סירובים של תורמים פוטנציאליים, אחד מבוגר מאוד ואחת שנסעה לארצות הברית, כבר כמעט הרמתי ידיים. זה היה נראה חסר סיכוי", היא נזכרת באותם רגעים קשים. "יום אחד הרופאה האונקולוגית שלי התקשרה ואמרה שנמצא תורם. לא האמנתי. חששתי להתאכזב שוב. שאלתי אותה האם זה בטוח והיא ענתה שזה בסדר, שהוא נתן את הסכמתו ושלא אדאג. מאוד התרגשתי". לקראת יום ההשתלה החלה קרן בהכנות הנדרשות. "קיבלתי טיפול כימותרפי מאסיבי כדי שהתרומה תתקבל בגוף וקיוויתי שהכול יעבור בשלום".

 

הפתעה על סם הצילומים
ביום התרומה הגיע רותם לבית החולים כשהוא מלווה באשתו שירה. "כולם נתנו לי הרגשה טובה שמעריכים את התרומה. כששקית הדם התמלאה - הלב שלי גם התמלא. אתה שואב מזה אנרגיות מטורפות כי זה משהו שלא עושים כל יום. אתה מציל חיים", הוא קורא בקול, "וכשסיימתי את התרומה, מבחינתי, עשיתי את שלי והמשכתי הלאה בחיים".


שנה אחר כך, קיבל רותם שוב טלפון מ׳עזר מציון' ונאמר לו כי בשלה השעה למפגש עם האישה שהציל את חייה, אך הוא בצניעות האופיינית לו דחה את ההצעה. "הם אמרו לי שהנתרמת רוצה להיפגש איתי ולהודות. הרגשתי לא נעים. האמנתי שעשיתי משהו שהוא מובן מאליו. עשיתי את שלי ולא רציתי שתרגיש שהיא חייבת לי ולכן, בתמימותי, ביקשתי לוותר על המפגש״. קרן, שכיבדה את בקשתו של רותם לא להיפגש - התאכזבה, אך המשיכה הלאה במסלול חייה.


כך חלפו להן שש שנים, עד שלפני יותר מחודש הוציא ארגון "עזר מציון" קמפיין פרסומי לגיוס תרומות לפעילותו. במסגרת הקמפיין צולם סרטון הומוריסטי בידי כמה נשים, וביניהן שירה אליצור, מנהלת קריאייטיב באשחר אנד-מור ויוצרת סדרת הרשת ׳אל תקרא לי מתנחלת', שירה היא גם לא אחרת מאשר רעייתו של רותם.

 

"על סט הצילומים שירה סיפרה סתם ככה, שבעלה תרם לפני כמה שנים מח עצם. לאה, עובדת ׳עזר מציון', החלה להתעניין במקרה ונזכרה בנתרמת שרצתה להיפגש ותורם שלא היה מעוניין. שירה לא האמינה שאחרי כל השנים שעברו לאה באמת זכרה אותנו, אבל אחרי בדיקה קצרה התברר שזה באמת הסיפור שלנו. שירה התקשרה אליי לשתף, ואני הבנתי שאולי גרמתי לקצת עוגמת נפש לנתרמת וצבט לי הלב. באותו רגע שמתי הכול בצד ואמרתי כן למפגש".


אחרי תיאום קצר התקיים המפגש המרגש. "חיכיתי לרגע הזה יותר משש שנים", משתפת קרן, "כבר לא האמנתי שזה יקרה. עד שלאה מ׳עזר מציון׳ התקשרה אליי ואמרה: ׳קרן, את לא תאמיני אבל התורם שלך רוצה להיפגש איתך. למפגש הגעתי עם שני הילדים שלי, עם אבא שלי ועם אחותי. התרגשתי מאוד. במהלך השנים תיארתי אותו כאדם צנוע, רגיש, איש למופת, מלא בערכים, וזה בדיוק האדם שפגשתי", היא אומרת וקולה רועד. "אבל איך אומרים תודה למי שהציל והחזיר אותך לילדייך?", היא תמהה. "רותם הציל לנו את המשפחה. אני לא יודעת אם הוא יכול להבין את גודל המעשה שעשה למעני".

 

רותם מצידו מתרגש נורא אך לא מבין על מה המהומה. "עשיתי מה שכל אחד היה עושה", הוא מציין. "המפגש עם קרן היה רגע מרומם. להכיר את האישה שתרמת לה, לראות פנים ולשמוע את מה שהיא חוותה - זאת התרגשות עצומה. זה מפגש בין אנשים שעד לפני רגע היו זרים, ולמרבה הפלא הפכו למשפחה, עם חיבור שהוא מעבר להכול. קשה להסביר את זה במילים. לא פגשתי אותה מעולם ופתאום כולנו חשים קרבה גדולה. אבא שלה אמר לי: ׳יש לי ארבעה ילדים ואתה הבן החמישי׳". קרן מהנהנת בראשה: "הדם שלו זורם לי בעורקים. אני בכיתי במפגש, כולנו בכינו. אין מילים לתאר את התחושה. להגיד תודה זה הרי קטן לעומת מה שהוא עשה למעני". ותומר מסכם ואומר: "ברוך השם שזכיתי לעשות טוב, והייתי שמח שעוד אנשים יידעו שמשהו כל כך פשוט כמו דגימת רוק יכול להוביל להצלת חיים".