"יש לך גוש במוח", מצטט דודו סעדה, יו"ר קבוצת התקשורת "בשבע", את הרופאה שאבחנה אצלו את מחלת הסרטן. "לא באמת הבנתי מה היא אומרת", הוא נזכר. "חגית אשתי ביקשה ממנה, 'תגידי מילה אחרת למילה גוש'. והרופאה אמרה: 'גידול'".

כך נודע לסעדה על המחלה הקשה שתקפה אותו. זה היה ב־2004, אחרי חודשים שבהם השמין באופן חריג ללא סיבה נראית לעין. לאחר שהתחיל לסבול גם מכאבי ראש איומים ומהיחלשות הראייה, שלח אותו רופא המשפחה לבדיקות. במשך כמה חודשים הרופאים לא הצליחו למצוא את מקור הבעיה, ובינתיים מצבו של סעדה הלך והידרדר. ראייתו היטשטשה, הוא נאלץ להפסיק לנהוג, והרבה להיעדר מהעבודה. אחרי בדיקת MRI זימנה אותו הרופאה המטפלת לפגישה ובישרה לו את החדשות הרעות.

"היא אמרה לנו שאפשר לטפל באמצעות ניתוח, הקרנות וכימותרפיה, והסבירה לנו שהגידול יושב על עצב הראייה, מה שאומר שיש סיכוי שיצילו את המוח אבל יחבלו בראייה".

 

מה הרגשת?

"שהחיים שלי נגמרים. אני לא רואה טוב, לא מסוגל ללכת ישר, אין לי שיווי משקל, כאבי הראש הורגים אותי. באמצע החיים כאילו נגמרו לי החיים".

אבל סעדה, כמעט בן 50, עדיין איתנו. הוא מכהן כיו"ר קבוצת התקשורת בשבע, הכוללת את העיתון הנושא שם זה ואת "כנס ירושלים", מקושר לחברי כנסת ושרים, ראשי מוסדות בציונות הדתית, בכירים במערכת הבריאות ובמערכת החינוך ועוד. כולם מכירים אותו והוא מכיר את כולם – "איש של חיבורים", כפי שסעדה מעיד על עצמו. ובכל זאת, רבים ממכריו אינם יודעים על המחלה שלקה בה בעבר. הוא עצמו לא דיבר עד כה בפומבי על הסרטן. כעת החליט לחשוף את סיפורו האישי, כדי לסייע למי שהציל את חייו לגייס כספים להצלת חייהם של אחרים.

 

עוד לפני שגילה את הגידול בראשו, ארגן סעדה יום התרמה בערוץ 7 למען עמותת עזר מציון. כשנודע לאנשי הארגון על מחלתו, הם הפנו אותו לרב שמעון רגובי, ראש המחלקה לייעוץ והכוונה רפואיים בעמותה. "עד אז ידעתי שעזר מציון מסייעת בשינוע חולים באמבולנסים, לא מעבר לכך", נזכר סעדה. "לא היה לי מה להפסיד, והלכתי לשמוע מה תהיה עצתו של רגובי. הגעתי למשרד קטן ופגשתי יהודי שיושב בלי מזכירות ועוזרים, בפשטות ובענווה. חשבתי לעצמי: נו, מה כבר יכולה להיות ההבנה שלו ברפואה. אבל אז הוא הכניס את הדיסק של ה-MRI למחשב, ואת האבחנה שלקחה לרופאים שעתיים הוא עשה בתוך דקות ספורות. אחר כך הוא אמר לי שידבר עם כמה רופאים ויחזור אליי למחרת, וגם נתן לי שמות של שני רופאים מומחים, שאתייעץ איתם".

שני הרופאים המליצו לסעדה לעבור בארץ ניתוח ראש להוצאת הגידול. אבל לרגובי הייתה הצעה אחרת. "הוא התקשר ואמר לי שבמרכז לגידולי ראש בפריז מטפלים בהרבה מקרים כמו שלי, ושהוא כבר שוחח עם מנהל המרכז, וכדאי שאטוס לשם בהקדם". המוסד הרפואי בפריז הציע אז שיטה חדשנית של שאיבת הגידול באמצעות צינור שמוכנס לראש דרך השפה. כיום נערך הליך רפואי כזה גם בארץ, אבל אז הוא עדיין לא הגיע לישראל. בעזר מציון סייעו לארגן את הנסיעה בתוך ימים ספורים. סעדה נחת בפריז במוצאי שבת, בליווי אשתו ושני קרובי משפחה נוספים; כבר ביום ראשון בבוקר נפגשו עם הרופא הצרפתי, שבדק את המסמכים והודיע שהניתוח בהחלט אפשרי, אך כרגע הוא עמוס במטופלים אחרים. "תטיילו בפריז, וכשיהיה לי זמן פנוי ומרדים פנוי אקרא לכם", אמר.

"זה היה מייאש", מספר סעדה. "אתה יודע שיש לך פצצה מתקתקת בראש, ושכל יום שעובר הוא קריטי".

 

בסיוע עזר מציון, ההמתנה קוצצה: ביום שלישי סעדה אושפז, וביום חמישי נותח. 21 שעות אחרי שהורדם הוא התעורר בחדר ההתאוששות, ובתוך זמן קצר הועבר לחדר "עם נוף אל האייפל", והרופאים הודיעו לו שהניתוח עבר בהצלחה. כדי לא לפגוע בעצב הראייה, המנתחים לא הסירו את כל הגידול, אלא את רובו. עד היום סעדה נוטל כדורים שעוצרים את מה שנותר מלהתפשט.

 

רק כשטלפן לאמו לפני שבת, הוא נשבר. "הייתי עדיין מחובר למכשירים. הביאו לי טלפון סלולרי, וכשדיברתי עם אמא שלי פרצתי בבכי. כל מה שיכולתי להגיד לה היה 'שבת שלום'".

 

נסגר כשנה אחרי לידת העיתון. כצל'ה, איתן כבל וחיים אורון בדיון המשפטי על ערוץ 7. צילום: פלאש 90

נסגר כשנה אחרי לידת העיתון. כצל'ה, איתן כבל וחיים אורון בדיון המשפטי על ערוץ 7. צילום: פלאש 90

 

הזדמנויות שניות

סעדה נולד ב־1968, אחד מתשעת ילדיהם של אליהו, פועל בניין, ואינס, עקרת בית. לפני עשרים שנה, באחד מלילות השבעה על פטירת אביו, סיפרה אמו של סעדה כי היה לה עוד ילד אחד. "הוא נולד בריא, ינק, הכול היה בסדר", מספר סעדה. "כעבור יומיים, כשאמא ניגשה לחדר היילודים כדי להיניק אותו, האחות אמרה לה 'לא נורא, את עוד תלדי ילדים נוספים'. בדיעבד אמא הבינה שהוא נחטף. יש לה כעס גדול וגם רגשות אשמה על שלא ביקשה לקבל את התינוק לקבורה. הם עלו ארצה מלוב וסמכו על המדינה, 'ראשית צמיחת גאולתנו', שהייתה בשבילם הכול".

 

אחרי ששמעו לראשונה על הבן האובד, הציעו סעדה ואחיו לחפש אותו, אבל האם סירבה. "כשהיא מספרת את הסיפור הזה, היא נעשה חולה פיזית. היא לא מרשה לנו לחפש אותו, ומבקשת שכל עוד היא חיה, לא ניגע בזה. כרגע אני מכבד את בקשתה".

סבו מצד אמו היה מראשי הפועל המזרחי, והמשפחה התגוררה בשיכון ה', שכונת הפועל המזרחי בבני־ברק.

 

"האריסטוקרטיה האשכנזית של הציבור הדתי־לאומי", מגדיר סעדה את הסביבה שבה גדל. "היינו חריגים בנוף שרובו משפחות אשכנזיות עם מספר ילדים קטן בהרבה משלנו. המוכרת במכולת אף פעם לא הבינה איך משפחה אחת קונה ארבע כיכרות לחם. כל השאר קנו חצי כיכר, או לכל היותר כיכר אחת שלמה".

 

בכל פעם שאמו חזרה מבית החולים עם עוד ילד, היו השכנות צוחקות ושואלות אותה אם היא זוכרת את השמות של כולם. למרות הבדלי המנטליות, מספר סעדה, הקשרים בין השכנים היו טובים. "כשאמא סיימה למשל למלא את החבלים שלה בכביסה, היא עברה לתלות את השאר אצל השכנה ממול, שלא היו לה ילדים".

 

כבר בכיתה ד' יצא סעדה לעבוד אחרי שעות הלימודים, כדי לסייע בפרנסת המשפחה. "לא חסר לנו כלום, אבל חיינו בפשטות. ליד הבית שלנו עמד מפעל שארזו בו סוכר וקמח, והייתי עובד שם, אורז שקיות של קילו. בנוסף, אנחנו הבנים היינו עוזרים לאבא, כשבסוף יום העבודה הוא היה עושה שיפוצים וצבע בבתי השכנים. אבל להורים היה חשוב שנקפיד על הלימודים, ושנלך לאקדמיה".

 

איזה מין תלמיד היית?

"בואי נגיד שלחבר הטוב שלי קראו סימן־טוב, ולי קראו 'כמעט טוב'. הייתי תלמיד בינוני, לא מהמבריקים ולא מהחלשים".

בתיכון למד בישיבת בני עקיבא ברעננה, ובפעם הראשונה מצא את עצמו מחוץ לבית, בפנימייה. "היה לי קשה מאוד. בכיתי לאבא שלי והאשמתי אותו ששלח אותי לפנימייה כי קשה לו עם כל כך הרבה ילדים בבית. אבא מיד אמר 'תחזור הביתה'. בכל זאת נשארתי שם, ואלו היו ארבע שנים מעצבות מאוד בחיים שלי".

 

אחרי התיכון למד בישיבת ההסדר בשילה. מיד כשסיים את שירותו הצבאי נשא לאישה את חגית, שאותה הכיר עוד מכיתה י'. הוא למד הוראה בישיבת הדרום והחל לעבוד כמורה בקדומים, לשם עברו בשנת 1990. בתחילה גרו בני הזוג באשקובית, ואחר כך הקימו ביישוב בית קבע. חצי שנה אחרי שעברו אל הבית הקטן, שנבנה באהבה רבה, גילו כי אינם מצליחים לעמוד בתשלומי המשכנתא. "מצאתי את עצמי בלי כסף ובלי מי שיעזור לי. לא יכולתי לבקש עוד עזרה מחברים, הייתי כבר אבא, והמצב היה קשה ממש. כשאנשים אומרים לי 'הגענו לפת לחם' או 'אנחנו צריכים לחשוב מה אנחנו יכולים לקנות לשבת', אני מסוגל להזדהות איתם. מי שלא היה שם, לא יבין את זה".

 

המשפחה עזבה את היישוב האהוב לצפון הרחוק, למעלות, שם עבד סעדה כמורה ומדריך בקריית חינוך. רק אחרי חמש שנים של מגורים בקרוואן הצליחו בני הזוג לכסות את ההלוואות מחברים ומבני משפחה ולעמוד בהחזרי המשכנתא. אז הרשו לעצמם לחזור הביתה, לקדומים. "לא חלמתי שזה ייקח חמש שנים. היינו בסוף העולם, רחוקים מכל המשפחה – כביש שש עוד לא נסלל – אבל לא הייתה לנו ברירה. בדיעבד זו הייתה תקופה שלימדה אותנו המון".

 

תראו, כיפה בטלוויזיה

את הריאיון אנחנו עורכים במשרדי העיתון בשבע בפתח־תקווה. העיסוק של סעדה בתקשורת נמשך כבר כעשרים שנה: אחרי שחזר לקדומים עם משפחתו הוא ניהל במשך שנה וחצי את ישיבת ההסדר בהר־ברכה, ומשם קרא לו הרב זלמן מלמד – אביו של ראש הישיבה, הרב אליעזר מלמד – לסייע בניהול מחלקת הפרסום של ערוץ 7. "כשנכנסתי לתפקיד הזה אמרתי להם שבאתי לשלושה חודשים", מספר סעדה. הוא ליווה את ערוץ הרדיו בזמן המאבק המשפטי על המשך קיומו, והיה חלק מהצוות שחיפש חלופה לשידורים. באוגוסט 2002 יצא לאור לראשונה העיתון בשבע; בסוף 2003 נסגר ערוץ 7. היום הוא פועל כאתר אינטרנט, במסגרת עסקית נפרדת מהעיתון. המשרדים הצמודים למערכת בשבע מושכרים לקבוצת "אשדיר", המוציאה לאור את העלונים "מצב הרוח", "שבתון" ועוד. סעדה קוטע את הריאיון לטובת תפילת מנחה משותפת עם המתחרים. "אנחנו חיים בשלום", הוא אומר, "תחרות היא דבר טוב".

 

היא לא מקשה עליכם?

"ממש לא. ככל שתהיה יותר מדיה, כך הפרסום למגזר יגדל. באותה מידה אפשר לשאול למה צריך גם ערוץ 2 וגם ערוץ 10 – ועכשיו יהיה גם פיצול של קשת ורשת. אם יש מפרסמים שרוצים להגיע לציבור הדתי־לאומי, יש להם במות מתאימות, ולכולם ברוך השם יש פרנסה".

חבריו של סעדה מתארים אותו כאיש חסד בעל נשמה גדולה. בענף הפרסום לעומת זאת יש שמדברים על איש עסקים קשוח, שלא פעם מפגין תקיפות ואפילו עוינות. "הוא לא אדם שהיית רוצה להסתבך איתו", מעיד פרסומאי ותיק. סעדה מודה באשמה באופן חלקי: "בעסקים אני קשוח, ואני יודע לעשות עסקים, אבל בנשמה שלי אני מרגרינה. נולדתי על התפר בין מזל אריה לבתולה: מי שירצה לגעת בי או בגורים שלי, אטרוף אותו כאריה, ומי שרוצה להיות חבר שלי, אהיה חבר שלו עד הסוף. אני עושה עסקים עם אנשים טובים, ומי שעם הזמן מתגלים כאנשים לא טובים, כבר לא איתי. ככה זה בחיים. אני נותן אמון מלא, אבל אי אפשר לשבור אצלי כלים פעמיים. אין הזדמנות שנייה".

לדברי סעדה, קהל הקוראים של העיתון מורכב מכל גוני הציבור הדתי. "הרדיו היה מיועד לכלל האוכלוסייה הישראלית – חילונים, דתיים, חרדים. כולם שמעו ערוץ 7. אבל בעיתון חשבנו על הציבור הדתי־לאומי. רצינו לפתוח חינמון שבועי שיעצים את המגזר. כשהייתי קטן, אם הראו בטלוויזיה מישהו עם כיפה, אמא שלי הייתה אומרת לנו 'תסתכלו'. לראות אדם בעמדה בכירה חובש כיפה היה משהו נדיר. היום אנחנו פוגשים את הציבור הדתי־לאומי בכל הצמתים החשובים ובכל המקצועות. יש שופטים ורופאים, מהנדסים ונהגי אוטובוס. העיתון העצים מאוד את המגזר ונתן לו מקום של כבוד".

גוון אחד של דתיות־לאומית הוא לא מזכיר: דתיים־לייט. כשאני שואלת אותו על כך, סעדה כמעט נעלב. "'לייט' היא מילה מבזה. מה זה לייט? פחות קלוריות? אני לא חושב שהלייט רוצה שיגדירו אותו לייט. העיתון פונה לכל מי שמרגיש שייך לציבור הדתי־לאומי, וקוראים אותו גם במגזרים האחרים".

 

במבט לאחור, אי אפשר לומר שבשבע הוביל שינוי בסדר היום, לא בהתנתקות ולא בצמתים אחרים.

"אין לי ספק שאם היה רדיו ערוץ 7 בזמן ההתנתקות, המאבק היה נראה אחרת. אני חושב שאריאל שרון שמח שהרדיו נסגר ב־2003 , כדי שב־2005 הוא יוכל לברוח מכל התיקים שאיימו עליו, דרך גירוש של עשרת אלפים יהודים מביתם. היה לו נוח בלי ערוץ כזה שרודף אחריו. אבל העיתון הוא פלטפורמה שבועית, לא כמו רדיו שעובד שבעה ימים בשבוע".

 

גם במקרה של עמונה, כשכבר הייתם מבוססים יותר, לא הצלחתם לבטל את רוע הגזרה.

"את באמת חושבת שעיתון עם 7 אחוזי חשיפה לפי סקר TGI יכול לשנות סדרי בראשית?"

 

לעיתון הארץ זה מצליח.

"אני לא חושב. זו אמירה שמנסה לחפות על הרגשה לא טובה שלנו. תפקידה של התקשורת הוא להדליק נורות אדומות, לבקר. היא לא משנה סדרי עולם. אבל לתת עוצמה וכוח לאנשי עמונה, ולהביא את הדברים שלהם כלשונם לידי ביטוי – לזה יש חשיבות ציבורית גדולה".

 

שיחה מאראלה

זמן קצר לפני הריאיון יצא סעדה מפגישה ב"בית אורנית", בית לחולי סרטן סמוך לבית החולים שניידר. "קשה לי מאוד לראות את הילדים עם האינפוזיה והקרחות, ולכן אני מעריץ את הצוות של עזר מציון ואת המתנדבים", הוא אומר. "הם נוגעים כל הזמן במוות, ולמרות זאת יש להם כוחות לעטוף באהבה כל חולה. זה חסד ענק. יפה בעיניי שהעמותה היא כלל־ישראלית, וחרתה על דגלה ערבות הדדית. לא בוחנים מי אתה, מה אתה, מאיזה מגזר אתה מגיע. רק שואלים מה אתה צריך, ועומדים לשירותך".

חוויית הניתוח המהיר שלו בצרפת, אגב, לא רק התחילה אלא גם הסתיימה עם אותה גישה של "עומדים לשירותך". יומיים אחרי ששוחרר מבית החולים – שבוע בלבד אחרי אשפוזו – הוא הורשה לטוס לארץ, אך נתקל בבעיה. "אתה רוצה כל כך לחזור לילדים, למשפחה, אבל באל על לא היו כרטיסי טיסה. שוב עזר מציון נכנסו לתמונה, ובתוך יום היינו על המטוס".

מאז המקרה האישי שלו, מספר סעדה, "נדרנו נדר לעזור לארגון הזה. כספי הכפרות שלנו תמיד מופנים אליהם. אין דבר שהם יבקשו ממני ואני לא אהיה שם". בין השאר הרים סעדה תרומת ענק של 100 אלף שקלים ל"מאגר הלאומי לתורמי מח עצם" של עזר מציון. את המאגר הקימה העמותה ב־1998, והוא מכיל נתוני דגימות דם מתורמים פוטנציאליים – כ־860 אלף איש, נכון להיום – כדי לאפשר לחולים בסרטן ובמחלות נוספות למצוא תרומה מתאימה. השתלות מח עצם הן כיום הליך רפואי שכיח, שסיכויי ההצלחה שלו עולים ככל שלחולה ולתורם יש רקע גנטי משותף רחב יותר. כ־2,546 חולים ניצלו עד כה בזכות תורמים שאותרו דרך המאגר הענק שבנתה העמותה. מאז קיץ 2005 כל מתגייס לצה"ל מוזמן לתת דגימה בתהליך החיול, וכמחצית מהמאגר הקיים נוצרה בדרך זו. בדיקות המעבדה שעוברת כל דגימה עולות 180 שקלים – סכום שעזר מציון מממנים, ולשם כך הם פונים מעת לעת לציבור בבקשת תרומה. מלבד כיסוי העלות של דגימה בודדת או כמה דגימות, ישנה גם אפשרות ליחידים ולקבוצות לתרום 100 אלף שקלים וליצור מאגר על שמם, בתוך המאגר הלאומי.

 

"אני שכיר, לא טייקון, וזה סכום גדול מאוד, לא משהו שהולך ברגל. אבל הרגשתי שמה שעזר מציון נתנו לי במהלך השנים הוא הרבה יותר מכך", אומר סעדה.

 

שלושה חודשים בלבד לאחר שנפתח המאגר על שמם של דודו וחגית סעדה, הגיע טלפון ממנכ"ל עזר מציון, חיים פרוינד. במעין "שיחה מאראלה" של מפעל הצלת החיים, הוא הודיע להם ש"נמצאה התאמה מתוך המאגר שמימנתם". אחרי בדיקות נוספות נערכה ההשתלה. בעוד כמה חודשים, כשתעבור שנה מהתרומה והחולה יתאושש, יוכלו בני הזוג לפגוש אותו.

 

יש בך סקרנות לדעת מי הוא או היא?

"אני לא כל כך סקרן לגבי הזהות של מקבל התרומה, אני כן רוצה לדעת שהתרומה נקלטה ושהיא הצילה חיים. לא אצל כולם ההליך מצליח".

סעדה גם שותף לטיול הג'יפים המסורתי במסגרת נופשון הקיץ שעורכת עזר מציון מדי שנה לכ־300 משפחות שאחד מבניהן חולה בסרטן. "אני מגיע בדרך כלל עם הילדים שלי ועם הרבה חטיפים, שתייה ודברים טובים, ומצטרפת אלינו משפחה שעוברת תקופה קשה. אני משתדל להתאים אליהם את המוזיקה, כדי שיהיה להם נעים. ואז מתחילים לדבר ולהכיר. הטיול הזה הוא חגיגה לילדים ולכל המשפחה. העוצמה של מאות ג'יפים שמטיילים ביחד היא מדהימה".

 

אתה חולק עם הנוסעים את העובדה שאתה בעצמך היית חולה?

"בדרך כלל כן, וזה מחבר מאוד. אני מספר להם שגם לי היה גידול, והם רואים אדם מבוגר, נורמלי, עם בית ומשפחה וילדים. זה מחזק ונותן הרבה תקווה".

 

יש משפחה שאתה זוכר במיוחד?

"היה ילד אחד שנפטר, ונסענו לנחם את המשפחה שלו בדרום. כשנכנסנו הם מיד זיהו אותנו מהטיול ההוא, שהשאיר להם חותם של יום כיף, יום של אושר".

אלפי חולים ניצלו בזכות המאגר. תחנה לאיסוף דגימות מח עצם. צילום: קובי גדעון – פלאש 90

 

השולחן העגול

פעם בשנה, בערב יום ירושלים, עורך סעדה מפגש על הדשא בחצר ביתו בקדומים. לפני כעשור התכנסו באירוע חמישים איש, ואילו בפעם האחרונה כבר הצטופפו סביב השולחנות כ־500 אורחים, שפלשו גם אל גינת השכנים. בין הנוכחים היו פוליטיקאים, אנשי עסקים, פרסומאים, אנשי תקשורת, רבנים ובכירים מהמגזר הדתי־לאומי, וגם ממגזרים אחרים. "המשפחה המורחבת שלי הטרוגנית מאוד", אומר סעדה. "דתיים, חילונים, ימין, שמאל, אשכנזים, ספרדים, משפחה מעורבת. אני רוצה שגם העולם העסקי שלי ייראה כמו העולם הערכי־המשפחתי".

 

פעם שאלה אותו אמו במה בדיוק הוא עוסק, וסעדה חשב רגע וענה שהוא מחבר בין אנשים. "אבא היה פועל בניין – קם בבוקר, רץ לעבודה, וחזר עייף עם ידיים מיובלות", הוא מסביר לנו. "אמא לא הצליחה להבין איזו עבודה יש לאנשים שלא בונים משהו, שלא יוצרים בידיים. אני לא כותב כתבות, לא מוכר מודעות, לא מנהל כספים. לכל התפקידים הללו יש לי אנשים טובים. אבל אני צומת בעולם הדתי: אני מכיר אנשים מהחינוך, התעשייה, החברה והאקדמיה, ובפועל אני מחבר בין אנשים".

בזמן מבצע צוק איתן, כשהתעוררה סערה בעקבות מאמר שפרסם גדעון לוי בהארץ נגד טייסי חיל האוויר, ביקשו מו"ל העיתון עמוס שוקן ועורכו אלוף בן להיפגש עם בכירים בציונות הדתית. הם פנו לסעדה, והלה הזמין 15 אישים מהמגזר לשבת סביב שולחן העץ הגדול בסלון שלו ולהיפגש עם שני אנשי הארץ, לשיחה שהתמשכה שעות ארוכות. בפעם אחרת ביקש בוגי יעלון להיפגש עם סעדה, והם ישבו ל"שעה מרתקת של שיחה והקשבה" – אף שמכריו של סעדה יעצו לו לא להיפגש עם מי שלדעתם פעל נגד ההתיישבות.

"הסרטן נותן פרופורציות לחיים", מסביר סעדה. "לא תמיד אני נותן לזה את הדעת, אבל היכולת לשמוע את האחר גברה בי בעקבות המחלה. אני רוצה להקשיב ולשמוע גם את מי שדעתו שונה משלי. לצערי, יש אנשים שלא מסוגלים לזה, אבל אחרי הסרטן אתה אומר לעצמך: החיים קצרים, אז מה, נבזבז אותם בלעמוד בפינה ולחשוב שרק הדעה שלי צודקת? לא. אני אומר: אחי, שחרר. החיים קצרים, קבל את האחר, תאהב אותו".