זה היה רגע מפעים, מרחיב לב, שלא הותיר אף עין יבשה בבית "עזר מציון" בפתח תקווה. סגן עודד זנד, סגן מפקד פלוגה בגדוד נצח יהודה של חטיבת כפיר, כרע ברך עם נשקו האישי, ובהתרגשות גדולה ליטף את פניו של איוואן בן ה־5 מאוקראינה. הילד הבלונדיני הביט בזנד במבט תמים ותכול עיניים. ספק אם הבין שהוא חב את חייו לקצין הישראלי. "אני מאוד שמח לפגוש אותך", אמר זנד לילד, שאחז בידיו שרקן מפינת החי הטיפולית ונראה המום מהמעמד. "הוא רעב, נתתי לו לאכול חסה", השיב הילד.

 

אמו של איוואן, אירנה, לא הקשיבה למתורגמנית, רק הביטה בזנד בהערצה. "אתה מלאך", אמרה לו כשהיא רועדת מהתרגשות, ופרצה מייד בבכי. "איוואן שלנו, שהולך ומדבר ובריא, נמצא כאן בזכותך. אתה הצלת לנו את הילד עם תרומת מח העצם שלך. אתה הנס שלנו. אני לא יודעת איך להתחיל בכלל להודות לך. כל כך הרבה זמן רציתי לראות אותך, רק כדי להגיד לך תודה". הקצין הישראלי בן ה־25 נראה נבוך לא פחות מאיוואן. "תודה", מלמל. "אני מאושר שהצלחתי להעניק חיים חדשים לילד שלך. זאת זכות גדולה עבורי".

 

הסיפור האנושי יוצא הדופן הזה מתחיל בעיר ז'יטומיר שבצפון־מערב אוקראינה, שם נולד איוואן בסוף 2012. בנם השני של ולדימיר וולוחטיק (47), איש הייטק, ואירנה (39), מורה במקצועה. "הוא נולד בלידה רגילה, תינוק מתוק מאוד במשקל שלושה קילו וחצי", נזכרת אירנה. "האושר שלנו היה גדול. יש לו אחות, אנסטסיה, שגדולה ממנו בעשר שנים. הרגשנו שמחה אדירה שהוא מצטרף למשפחה שלנו ."השבועות הראשונים עברו בלי בעיות מיוחדות. איוואן ינק והיה תינוק נהדר ורגיל לגמרי. אבל אחרי חודש התחילו לצוץ בעיות בעור. העור שלו היה אדום ויבש בכל הגוף, משהו שנראה כמו קשקשים. במשך חצי שנה הוא לא עלה בכלל במשקל".  איוואן עבר טיפול בסטרואידים, אבל הרופאים באוקראינה לא הצליחו לאבחן את הבעיה. במשך שנה וחצי הוא היה מאושפז בבית חולים, אבל התעלומה לא נפתרה.

 

"לא ידעו מה יש לו", אומרת אירנה. "הוא לא דיבר ולא עלה במשקל, לא התהלך ולא התפתח כמו ילד רגיל. עשו לו המון בדיקות, אבל לא הגיעו לשום אבחנה מדויקת. רצו לנתח אותו במעיים, חשבו שאולי הבעיה מגיעה משם, אבל לא הסכמתי". אירנה ובעלה ולדימיר, שמתמחה בענייני אינטרנט, החלו לחפש מענה בכל מקום אפשרי. "פתחנו קבוצת פייסבוק וסיפרנו בה על מצבו של איוואן. ביקשנו שיתרמו לנו כסף, כדי שנוכל לעשות לו בדיקות מקיפות במדינה אחרת, אם צריך. אנשים טובים מכל הגלובוס תרמו לנו עשרות אלפי יורו, כולל ישראלים, שהתרגשו לשמוע את הסיפור של איוואן והחליטו להירתם ולעזור. התרומות הגיעו דרך חשבונות בנק שפתחנו בכל מיני מקומות בעולם, כולל בירושלים

 

"בהתחלה חשבנו לנסוע לגרמניה, כדי לעשות שם את הבדיקות ואת הטיפול הרפואי. בסוף בחרנו בישראל, כי בניגוד לגרמניה, כאן לא היינו זקוקים לוויזה כדי להיכנס. קראנו באינטרנט שהרפואה בישראל מאוד מתקדמת, והבנו שזאת התקווה האחרונה שלנו".

 

ולדימיר ואירנה פנו ל"תיירות מרפא בהדסה", שמטפלת בחולים מחו"ל, ושטחו בפני נציגיה את סיפורו של בנם. המסמכים הרפואיים שצירפו הונחו על שולחנו של פרופ' שמעון רייף, מנהל מחלקת ילדים בבית החולים הדסה עין כרם. רייף ביקש שאיוואן יתאשפז בהדסה, כדי לעבור בצורה מקיפה את כל הבדיקות הדרושות. ההורים ובנם נחתו בישראל ב־11 בפברואר 2015. איוואן היה אז בן שנתיים, ושקל שבעה ק"ג בלבד. בית החולים סייע להם למצוא דירה שכורה בקרבת מקום.

 

פרופ' פולינה סטפנסקי, מנהלת מחלקת השתלות ואימונותרפיה בהדסה עין כרם, זוכרת את איוואן כאחד המקרים הקשים והמרגשים שבהם טיפלה במהלך הקריירה. "הילד הגיע אלינו עם סיפור קליני מזעזע, והיה בסכנת חיים אמיתית. למחלקת הילדים הוא הגיע עם הזנה תוך ורידית, ומייד עשינו לו בדיקות מקיפות. פרופ' אורלי אל־פלג, מנהלת מחלקת גנטיקה, שהיא מומחית בעלת שם עולמי, מצאה שהוא סובל מפגם גנטי שעבר אליו דרך אמו, ששימשה נשאית.

"זו תסמונת אוטו־אימונית (שבה מערכת החיסון תוקפת את הגוף עצמו; ע"נ) נדירה מאוד ששמה IPEX. היא פוגעת בוויסות של מערכת החיסון בגלל מחסור בתאים, וכך נגרם חוסר ספיגה של המעי. בעולם אובחנו עד כה 150 חולים במחלה, ובישראל רק כמה בודדים. באוקראינה הוא נחשב לחולה הראשון במחלה.

"היה ברור שבלי טיפול מציל חיים, הילד נדון לגזר דין מוות. ידעתי שאני חייבת להפוך עולמות כדי להציל אותו. התייעצתי עם מומחים וקולגות מכל העולם, רבים מהם הביעו חשש מהשתלת מח עצם על רקע המחלה. "מצבו של איוואן היה ירוד, והוא סבל כל הזמן מזיהומים חוזרים ונשנים. הייתי צריכה לקבל החלטה לא פשוטה: האם לטפל בו בתרופות - או לבצע השתלת מח עצם".

 

"שוחחתי עם ההורים שלו, ושניהם עזרו לי מאוד. הסברתי להם הכל ברוסית. גם אני הגעתי לישראל מז'יטומיר, והתברר שגרתי במרחק חצי שעה נסיעה מהם. צחקנו בינינו שהיינו צריכים לעבור חצי עולם רק כדי להיפגש בסוף בירושלים. ביחד הבנו שמבחינה רפואית אין להם לאן ללכת, כי הרפואה באוקראינה לא מתקדמת כמו בישראל. "כשהבנתי שיש לאיוואן תורם מח עצם ישראלי, שמתאים לו ב־100 אחוזים - החלטתי שזהו, הולכים עם ההשתלה, למרות הסיכון שיש בזה".

 

התורם שנמצא מתאים הוא סגן עודד זנד, בן למשפחה דתית ממושב קשת שברמת הגולן. השמיני מבין עשרת ילדיהם של דליה (58) ואלי (62). לפני חמש שנים, בתום לימודיו בישיבת מרכז הרב בירושלים, החליט זנד להתגייס לגדוד נצח יהודה. עם גיוסו בבקו"ם התנדב למסור דגימת רוק, ונכנס למאגר התורמים הפוטנציאליים של "עזר מציון". באוגוסט 2015, כשהוא כבר צוער בבה"ד 1, קיבל זנד שיחת טלפון מ"עזר מציון". "הם אמרו לי שנמצאתי מתאים לתרומת מח עצם לילד חולה, והזמינו אותי לעבור בדיקות דם כדי לוודא שההתאמה מלאה", הוא נזכר. "שמחתי מאוד. עשיתי את בדיקות הדם, וחיכיתי במתח לתוצאות. קיוויתי שתימצא התאמה מלאה, כדי שאוכל להציל חיים".

 

כעבור חודשיים, בעודו ממתין לתשובה, חווה זנד טרגדיה משפחתית קשה. בן דודו, הרב נחמיה לביא ז"ל, נרצח בפיגוע בעיר העתיקה בירושלים כשניסה להציל ישראלים שנפגעו מדקירות של מחבל. "היה בינינו קשר מיוחד", הוא אומר. ודווקא בעיצומו של האבל והכאב, התקשרו אלי עם התשובה שההתאמה אכן מלאה. צעקתי בטלפון 'יש!' מרוב אושר. הרגשתי שקיבלתי מתנה משמיים. שאני יכול לעשות משהו גדול, להציל חיי אדם. חשבתי גם על נחמיה, ואמרתי לעצמי שהוא היה עושה את אותו הדבר. לא אמרו לי את שמו של הילד החולה, וזה בכלל לא שינה לי".

 

שבועיים לפני ההשתלה כתב זנד מכתב אישי לילד, בלי לדעת את זהותו המדויקת. "אח יקר", כתב, "יש שני אנשים שאני לא מפסיק לחשוב עליהם. האחד הוא חבר שחלה בלוקמיה, קיבל טיפולים, נלחם עם אמונה - וניצח. השני הוא בן דוד שלי שנרצח, נחמיה לביא. "כל הזמן חיפשתי מה אני יכול לעשות כמו נחמיה. רציתי לעשות מעשים טובים כמו שהוא עשה. כשאמרו לי שאני יכול לתרום מח עצם, הרגשתי שזה הדבר הכי דומה למה שנחמיה עשה. אני ממש מתרגש לעשות את זה. אני מתפלל שאני באמת אעזור לך, ושתתמודד עם המחלה הזאת בהצלחה ובאמונה".

 

בינתיים חזרו איוואן והוריו לאוקראינה, שם המשיכו במסע גיוס הסכום הדרוש להשתלה - 260 אלף דולר. "אספנו כסף דרך האינטרנט ודרך תורמים נוספים, עד שהצלחנו לגייס את מלוא הסכום", מספרת אירנה. "חזרנו לישראל בנובמבר, לקראת ההשתלה, וידענו שזה הסיכוי האחרון של איוואן להמשיך לחיות. זאת היתה טלטלה רגשית לא פשוטה, מלחמה של ממש על החיים שלו".

 

ב־24 בדצמבר 2015 עבר איוואן את השתלת מח העצם בהדסה. "הוא אושפז במחלקת ההשתלות שבוע קודם, כדי לקבל כימותרפיה חזקה, שנועדה להכין את גופו לקבלת התרומה", מספרת פרופ' סטפנסקי. "בשבוע הזה הוא הרגיש רע מאוד, בגלל הכימותרפיה, אבל ידענו שאנחנו בשליטה על המצב שלו. "את ההשתלה עצמה הוא עבר חלק ובהצלחה. אחרי שלושה שבועות כבר ראינו שהוא מתחיל להתאושש, שיש עלייה חיובית במדדי ספירת הדם, ושהוא מרגיש יותר טוב מיום ליום".

 

 

אירנה נרגשת כשהיא נזכרת בימים המתוחים סביב ההשתלה. "איוואן המדהים סבל מאוד, אבל הוא לא הפסיק להילחם על חייו. הוא התמודד עם הכל בגבורה. אנחנו הענקנו לו המון אהבה. ידענו כל הזמן שנהפוך עולמות כדי להציל אותו, וזה נתן לנו כוח ותקווה. כל הזמן היינו לצידו ועודדנו אותו. וכשהבנו שההשתלה הצליחה ונקלטה - השמחה היתה אדירה. "נשארנו עם איוואן בהדסה שישה חודשים אחרי ההשתלה. בהתחלה היו לו בחילות, זיהומים ופצעים, והוא קיבל המון תרופות. קשה מאוד לראות את הילד הקטן שלך במצב כזה. אבל כל הזמן החזיקה אותנו הידיעה שאנחנו בכיוון הנכון. הצוות המדהים של בית החולים היה איתנו לאורך כל הדרך. הוא פתר את כל הבעיות הרפואיות, וגם ליווה אותנו רגשית".

 

כחודשיים וחצי אחרי ההשתלה התחיל השיפור הגדול במצבו של איוואן. הוא החל לאכול בכוחות עצמו, ולדברי אמו, אף חזר לחייך. "בדיקות המעקב הראו שהמצב מתייצב ומתקדם, ואני הייתי מאושרת", אומרת אירנה. "יום אחד, אחרי חמישה חודשים, הוא התחיל פתאום לדבר. אמר 'אמא! אבא!'. זה היה רגע מרגש עד דמעות. בכיתי מרוב אושר". אחרי חצי שנה הסתיים הטיפול המוצלח שקיבל איוואן בהדסה עין כרם, והוא חזר עם הוריו לאוקראינה. "נפרדנו מכל הצוות בהדסה בהתרגשות וחזרנו הביתה", משחזר האב ולדימיר. "ידענו שנצטרך לחזור לישראל למעקב ולבדיקות.

 

"באוקראינה, איוואן עמד על הרגליים. בהתחלה הוא התנדנד ולא הלך באופן מלא. רק אחרי חודשיים קרה לנו הנס הגדול והוא חזר ללכת". אירנה: "ראיתי אותו הולך, ואמרתי לוולדימיר: 'ניצחנו!' לא ידענו מה לעשות מרוב שמחה. איוואן, הילד הלוחם שלנו, התחיל ללכת בגיל 3 שנים ושמונה חודשים. בדיוק שמונה חודשים אחרי השתלת מח העצם שלו בישראל.

 

"חזרנו איתו לארץ, לקבל את החיסונים בהדסה. לא אשכח איך הלכנו איתו לחוף של תל אביב, ואיוואן הלך שם בחול. הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי, 'הנה, הילדוּת שלו התחילה סוף סוף".

 

ולדימיר: "בשנה האחרונה הוא מדבר יותר ויותר, והמשפטים שלו מתארכים. הוא גדל יפה, התפתח, העלה במשקל, חזר להיות ילד רגיל. עד עכשיו הוא היה בבית, אבל בעוד כמה חודשים נכניס אותו לגן באוקראינה".

 

עד עכשיו לא נפגשו הוריו של איוואן עם התורם הישראלי האלמוני, שהציל את חייו. על פי הנוהל, רק כעבור שנה רשאים תורם ונתרם לפגוש זה את זה, אבל בגלל המרחק הגיאוגרפי הגדול, הדבר התארך. אירנה אומרת שיותר מכל, היא רצתה לדעת מי התורם שהציל את חיי בנה.

 

"אחרי שראיתי שהתרומה נקלטה בהצלחה והצילה את חייו, הרגשתי שאני חייבת לפגוש את המלאך שהעניק לילד שלנו חיים. רציתי לדעת מי הוא, להגיד לו תודה, ולהסביר לו כמה גדול היה המעשה שעשה".

 

ב־28 בדצמבר 2017, יום אחרי יום הולדתו החמישי של איוואן ושנתיים אחרי ההשתלה המוצלחת, התיישבה אירנה וכתבה מכתב לתורם. היא פירטה על הנייר את השתלשלות האירועים בחיי בנה, מנקודת מבטה של המשפחה.

 

"תורם יקר! פונים אליך הורי הילד שהצלת, שנתת לו חיים חדשים במתנה. שמי אירנה, והבן שלנו חולה בתסמונת IPEX. הדבר נודע לנו כשאיוואן היה בן שנתיים וחצי. לפני כן היינו מתאשפזים כל העת בבתי חולים באוקראינה. הילד היה מותש, לא היה מסוגל לעכל אוכל. הוא שקל רק שבעה ק"ג, לא היה מסוגל ללכת, לא דיבר. הצלחנו לגייס כסף בעזרת אלפי אנשים באינטרנט, ובאנו לבדיקות בישראל. כאן נקבעה האבחנה הנדירה, והתברר שהבן שלנו הוא היחיד בכל אוקראינה שחולה במחלה הזאת. רק השתלת מח עצם היתה יכולה להציל את חייו. חזרנו לאוקראינה ושוב גייסנו כספים. היינו זקוקים ל־260 אלף דולר כדי שנוכל להגיע לטיפולים בהדסה. כשנודע לנו שנמצא תורם, היינו מאושרים מאוד. כשמסרו לנו את המכתב שכתבת לו, עינינו התמלאו דמעות. הפכת לבן משפחה שלנו. נכון שאנחנו לא מכירים אותך עדיין, אבל אנחנו מאוד רוצים להכירך. אני מאוד רוצה שתראה את איוואן, שבזכותך הפך לילד מדהים. כעת הוא בן 5, והוא משמח אנשים רבים שעזרו לו. כולם מתפלאים שהילד החולה הפך לבחור שהתחיל ללכת ולדבר. זה נס של ממש. חייו ניצלו בזכותך. תורם יקר, אנחנו מאוד רוצים לפגוש אותך ולהודות לך באופן אישי. אנא ממך, אל תסרב לבקשתנו. ב־21 בינואר 2018 נבוא לישראל לבדיקה ולחיסונים. אם תוכל להקדיש לנו מעט מזמנך, נשמח מאוד לראותך".

 

לסגן זנד, שקיבל את המכתב מאנשי "עזר מציון" וקרא אותו בהתרגשות, לא היה אפילו רגע אחד של התלבטות. "היה ברור לי שאני רוצה לפגוש את הילד הזה שהצלתי. סיקרן אותי לראות למי תרמתי חיים. הבנתי מהמכתב שמדובר בילד אוקראיני, אבל לא יותר מזה. סיפרתי על תרומת מח העצם לחיילים שלי. אמרתי להם שגם בשביל זה הם מתגייסים לצה"ל - להציל חיי אדם, אם צריך. למסור את הנפש אם וכאשר. ברור שמעשה כזה שלי, כמפקד, מקרין עליהם ומשמש להם השראה".

 

אנחנו מתלווים לזנד לפגישה עם איוואן והוריו ב"בית אורנית" בפתח תקווה - מרכז התמיכה והסיוע של "עזר מציון" לחולי סרטן. זנד מגיע ראשון, מלווה בהוריו דליה ואלי. "אני מת כבר לפגוש אותו", הוא אומר בעת ההמתנה לפגישה בחדר סגור.

 

כעבור כשעה מגיעים אירנה, ולדימיר ואיוואן. ההמולה מסביב גדולה, ואיוואן המבוהל פורץ בבכי. עובדי המקום נזעקים לקחת אותו לפינת החי הטיפולית, מאפשרים לו לשחק עם החיות. איוואן נדלק על השרקן ומאכיל אותו בעלי חסה. כשחיית המחמד בידיו הוא נרגע אט־אט, ושב לחייך ולצחוק.

 

 

אירנה מלטפת את בנה ברכות, ורק כשאיוואן שקט ונינוח, הם עוברים ללובי. בדיוק אז מגיע עודד זנד, ולמראה דמותו של הקצין הישראלי, מתמלאות עיניה של אירנה דמעות. "הבאתי לך תמונות של איוואן לפני ההשתלה ואחריה", היא אומרת, והמתורגמנית מעבירה את הדברים לעודד. "תראה את ההבדל הענק. כל כך רציתי כבר לראות אותך, להראות לך את איוואן. איך הוא הולך ומדבר, צוחק ומאושר. ילד רגיל. תראה איזה ילד יפה יש לנו בזכותך. קראנו את המכתב ששלחת לנו לפני ההשתלה ובכינו. היינו אז בבוץ גדול בחיים שלנו, וחיכינו לך. חיכינו שנתיים להודות לך. אז תודה! ותודה שהסכמת לפגוש אותנו".

 

אירנה מעניקה לזנד כוס מיוחדת, שעליה תמונות של איוואן, בתוספת מתנות אחרות שקנו לו באוקראינה, לאות תודה.

 

"היתה לי זכות גדולה מאוד להציל את הילד שלך", אומר עודד, ואירנה לא מצליחה להירגע. "אם יש נס בעולם - זה אתה. נהיה מאושרים אם תבוא לבקר אותנו באוקראינה".

 

עודד שואל את איוואן אם הוא רוצה לחבוש את הכומתה שלו, אבל לילד יש תוכניות משלו - להאכיל את השרקן בעוד ועוד חסה. ולדימיר ואירנה מגוללים באוזני עודד והוריו את סיפורם מאז לידתו של איוואן. "אתם יודעים, זה בכלל לא היה מובן מאליו שהוא ישרוד את ההשתלה", אומרת להם אירנה, והאבא ולדימיר מסביר שבגלל גילו הצעיר, איוואן לא ממש מבין מה עבר עליו

.

"כשהוא מגיע לטיפול רפואי, הוא מתחיל לבכות מרוב פחד. פעם נכנסנו איתו לבית מרקחת, וכשהוא ראה את הרוקחת עם החלוק הלבן, הוא התחיל לבכות".  עודד אומר להם ש"יפה לראות עד כמה הוא מלא שמחת חיים". אירנה מגלה שהיא כבר מחכה לרגע שאיוואן ילך לגן, ככל הילדים. "את לא צריכה לדאוג", מרגיעה אותה דליה. "יש לי עשרה ילדים בבית, והם הלכו לגן רק בגיל שלוש והשתלבו מצוין".

 

אביו של עודד, בעצמו דובר רוסית, משמש מדי פעם מתורגמן לשיחה המשותפת. איוואן הקטן מאבד סבלנות לפטפוטי המבוגרים ומבקש לצאת החוצה לשחק, לא לפני שהוא מצטלם שוב עם עודד.

"

זה סיפור מופלא, וזו המהות העיקרית והמסר המרכזי שלנו - הערבות ההדדית", אומרת ד"ר ברכה זיסר, מנהלת המאגר הלאומי לתורמי מח עצם של "עזר מציון", שנוכחת גם היא בפגישה. "מאגר מח העצם מאפשר לכל אחד להיות שותף להצלת חיי אדם, ומצד שני, מגדיל את הסיכויים של כל אחד מאיתנו לקבל תרומה בעת הצורך".

 

המאגר הלאומי לתורמי מח עצם הוקם לפני 20 שנה, וכולל כיום כמעט 900 אלף תורמים פוטנציאליים, שבזכותם בוצעו עד היום 2,711 השתלות מצילות חיים. משנת 2005 כל מתגייס לצה"ל רשאי להצטרף למאגר בהתנדבות, כחלק משרשרת החיול בבקו"ם. כמחצית מהתורמים הפוטנציאליים במאגר הם חיילים, והם אחראים למחצית מההשתלות מצילות החיים שבוצעו בישראל עד היום. "למרות שהמאגר שלנו הוא המאגר היהודי הגדול בעולם, ומבוסס בעיקר על תורמים יהודים, אנחנו מסייעים לכל מי שנזקק לעזרה ולסיוע בכל מקום בעולם", אומרת ד"ר זיסר. "הדת, המוצא או הלאום לא משנים".

 

אחרי שעות ארוכות ביחד, זנד נפרד מהוריו של איוואן. השלושה מבטיחים לשמור על קשר, אבל אירנה מתקשה להיפרד. היא שבה ומתבוננת בקצין בהערצה, ועיניה הכחולות שוב אדומות.

 

"אתה נמצא בתוך איוואן, ואנחנו לא ניפרד ממך לעולם. הרבה אנשים לא האמינו שהילד שלנו יכול להירפא, והנה הוא כאן. ראית איך הוא צחק איתך והתחבר אליך? זהו זה, אתם מחוברים לכל החיים".