“הייתי באמצע הטירונות וקיבלתי פתאום שיחה מ’עזר מציון’, משחזר אהרון קצין בעברית שוטפת, מלווה במבטא אמריקאי רך. “אמרו לי שיש מישהו ממש חולה, לוקמיה, וכנראה אני מתאים. הוא היה בין חיים למוות, כך שאפילו לא יבדקו אם אני מתאים במאת האחוזים כי אין זמן. לא לקחתי אפילו רגע להיסוס או חשיבה. מיד אמרתי כן, וקבענו זמן לבוא לבית החולים.

 

במשך כשבוע קיבלתי זריקה יומית שהגדילה בגופי את כמות התאים הנדרשים לתרומה. הייתי בבית כל יום במשך השבוע, ובאו כל יום להזריק לי, “בבית”, אגב, הכוונה למגוריי בנוף איילון בבית המשפחה שאימצה אותי לחיקה, את החייל הבודד מניו-יורק.

 

הייתי ממש שמח. הגעתי לארץ כדי לעזור לעם ישראל, וסופסוף אני עושה את זה.

 

התרומה עצמה, פיזית לא באמת כאבה, אבל זה לא נעים. זה בעצם שמונה שעות לשכב. בדרך כלל יש מישהו מהמשפחה שמגיע כדי לגרד לך באף ולתת לך לשתות, ופה זה היה חסר. אבל היה מישהו מהצבא שבא לעזור לי.

 

מישהי מהצוות של ’עזר מציון’, באה לומר לי כל הכבוד, וזה היה מרגש ומיוחד. הם כל הזמן עודדו, ובסוף גם הביאו לי מתנה, שעון עם הקדשה, ומכתב תודה. גם הרופאים פרגנו לי. אבל עם או בלי הוקרה והכרה מבחוץ, הסיפוק שלי הגיע בעיקר מבפנים. ידעתי שאני עושה טוב, משהו מיוחד ומשמעותי. אני את שלי עשיתי”.

 

לחדשה על המפגש שהתקיים בתשרי תשע"ח - 12.10.2017 לחץ כאן