מאת יחזקאל רוזנטלר, עו"ס, מנהל מרכז הכוונה וייעוץ בתחום ברהן באגף לבריאות הנפש בעזר מציון

 

 

נקודות לציבור ולהורים בעקבות הפיגועים באדר ב' תשפ"ב, לאחר הפיגוע בבני ברק

שימו לב: הנקודות בטור זה הן כלליות. בכל מקרה צריך להפעיל חשיבה לגופו של עניין, ולעיתים יש צורך להתייעץ עם איש מקצוע. המטרה כאן היא לתת כיוונים כלליים ומושגים למבט מקצועי על הפחדים ועל החוויות המטלטלות.

 

 

אני בחרדה לצאת לרחוב!

בהחלט הגיוני! טבעי להיות בחרדה קצת אחרי שכמה רחובות מהבית שלנו היה כזה פיגוע. זה סביר וזה מלווה אנשים רבים.

 

אבל פלוני לא מפחד בכלל?!

נכון. כל אדם פוגש את האירועים מן הזווית שלו, מהחוויות הרגשות וכוחות הנפש שלו, כל אדם שמע על זה בצורה שונה ונחשף ברמה אחרת. לאדם אחד זה עובר כמעט ליד האוזן מבחינה רגשית, ואת האחר זה מטלטל מאוד. שניהם בסדר ושניהם נורמליים.

 

אז מה, לא אצא לרחוב?

לא כדאי להימנע מפעילות מעשית. להפך, הפעילות היומיומית השגרתית שלנו היא כדור הרגעה מצוין. אפשר לנוח קצת ולהתאושש, לעשות פעילות מול הפחדים ולהניע את עצמנו לפעילות שוטפת. כמובן כל אחד בקצב שלו. אדם שנחשף לאירועים מקרוב הגיוני שייקח לו קצת יותר זמן לחזור לשגרה, אבל לא למשוך יותר ממה שנחוץ. זה עלול להגדיל את המעורבות הרגשית שלנו מעבר למה שקיים כבר.  

 

איזה פעילות עושים מול הפחדים?

קודם כל, לא לפחד מהפחד. להזמין את הפחד לכוס קפה... להבין אותו שהוא מצא זמן לחדור לנו ללב, לקבל את המצב הזה, לעשות איתו הסכם שלום.

אפשר וטוב לדבר על הפחד עם מישהו, אבל בשלב הזה לא צריך יותר מדי להתחפר בו. במקום זה אפשר להתמקד באירועים הטכניים שמסביב, להיזכר עם מישהו איפה היינו כששמענו על הפיגוע. מה הייתה השתלשלות העניינים אצלנו מבחינה טכנית.

שוב, לא להתעלם מהפחד, אבל לא להגדיל אותו יותר ממה שהוא. הוא כאן, הוא קיים, זה טבעי ונורמלי שהוא קיים, וכמו שהוא בא הוא בד"כ חולף.

לפני ואחרי הכול חשוב לזכור: אנחנו מאמינים בני מאמינים. 'לא אירא רע כי אתה עמדי'. אנחנו כמו תינוקות בידיים של אבינו הגדול, הקדוש ברוך הוא, שאוהב אותנו ומשגיח עלינו לפרטי פרטים לאורך כל הדרך. כל מה שהוא עושה זה הכי הכי טוב לנו. רק לזכור את התובנות הפשוטות הללו כבר יביא אותנו למקום טוב הרבה יותר.

 

יש איזה תרגילי הרגעה טכניים?

 לפעמים נכון  להתמקד בתרגילי הרגעה טכניים. אז יחד עם האמונה והביטחון, ויחד עם השיחות שציינו לעיל והחזרה לשגרה ברוכה, נציע קצת תרגילי מחשבה ומעשה:

ברמה הקוגניטיבית: לחשוב או לדבר עם מישהו על התובנות הפשוטות סביב הפיגועים. האם עדיין יש סכנה ממשית? האם הסכנה גדולה כמו שאנחנו מרגישים אותה? אנחנו לא מחפשים להכחיש את הפחד, אבל כן חשוב להכניס את הסכנה לפרופורציות הנכונות שלה.  

ברמת התחושה-התנהגות: מעבר למישור המחשבות והרגשות, יש גם את המישור של התחושה הגופנית. חיבור טוב לתחושות הפיזיות שלנו ועבודה עליהם יכולים להיות הרגעה טובה.

נשים לב: איך אנחנו יושבים? אלו שרירים משוחררים ואלו תפוסים? איך עמוד השדרה? איך הנשימות? האם הן שטוחות? מהירות? עמוקות? ממלאות את כל חלל הבטן או רק את החלק העליון? איך אנחנו מרגישים את המגע שלנו עם החפצים סביבנו?   

אחרי שאנחנו מעלים את כל זה למודעות, אפשר להתחיל תהליך הרגעה. נעבור על כל חלקי הגוף וננסה להרפות אותו, להעביר אותו ממצב של דריכות למצב של שחרור. נעבור לנשימות ארוכות, נתמקד במעבר האוויר מחלל החדר עד שהוא ממלא את כל הגוף שלנו. ובחזרה החוצה.

מעבר לכך, כדאי לכל אחד לחפש מה מרגיע אותו. אחד מוזיקה, השני הליכה, השלישי שתייה מרובה של מים קרים, הרביעי יציאה לפארק, והחמישי לימוד טוב עם חברותא... אם נמצא מה הרגיע אותנו בעבר ומה עושה לנו תחושה טובה ביום-יום, נוכל להשתמש בזה להרגעה גם בזמנים של חשש ולחץ.

 

לדבר עם הילדים או להדחיק?

בכמה מילים התשובה היא: לדבר, אבל לא להעצים קושי אם הוא לא קיים.

נכון לתווך את האירועים לילד בשפה שמובנת לו ומותאמת לגילו הכרונולוגי. ראשית, כדאי לבקש מהילד לספר את מה שהוא שמע. לא פעם נופתע לשמוע גם ידיעות לא נכונות. נדבר על העובדות במילים ישירות ופשוטות. נתייחס לרגשות שלו אבל לא נעצים אותם ולא נחפור בהם יותר מדי. אם הילד מביע רגש של פחד, חשוב לנרמל ולתקף אותו (אתה מפחד. זה מאוד נורמלי לפחד. הרבה ילדים וגם מבוגרים מפחדים מזה. זה לגיטימי ואנחנו מבינים אותך).

מעבר לנרמול ולתיקוף אין צורך לחפור ברגשות ולחקור אותם יותר מדי בשלב הזה. אנחנו לא רוצים להתעלם ולקבור, אנחנו כן רוצים אוורור רגשי.  

אחרי התיקוף אפשר גם להשתמש בעובדות ולהכניס את הסכנה לפרופורציה (המחבל נתפס, אין כרגע סכנה ידועה, להכניס לפרופורציה את מספר הנפגעים, אף שכל נפגע הוא עולם מלא והלב בוכה). חשוב לחבר את הילד למקומות הבטוחים והחיוביים (אין כרגע מחבל. אנחנו אתך ושומרים עליך. השם שומר עלינו).

אם הילד נחשף לאירועים ממש (שמע הרבה סירנות / יריות / היה חשוף לחדשות רציפות), נכון לבקש ממנו שיספר לנו על השתלשלות האירועים מנקודת מבטו. להתמקד בפרטים טכניים בסיפור, ולהקשיב גם לרגשות. צריך להבין שכאשר ילד (וגם מבוגר) עובר חוויה טראומטית, הוא חווה לעיתים קרובות עוררות פנימית עזה. הרגשות שלו סוערים ומטלטלים. הסערה הרגשית הזו מלווה הרבה פעמים בבלבול גדול. הסיפור השלם הזה יכול לעזור לילד לארגן את החוויות שלו בצורה מסודרת. המטרה של השאלות הטכניות היא למקד את הפעילות המוחית של הילד בחלק הטכני, כדי להרפות קצת את הפעילות המואצת של החלק הרגשי.

 

איך אני יודע שהילד שלי בסדר?

אם הכול בסדר אז הכול בסדר! לא צריך להיבהל ממה שלא קיים. הקדוש ברוך הוא נתן לנו כוחות להתמודד עם טלטלות רגשיות. אבל כן נכון להיות קשוב לילד. לשים לב האם הוא באמת רגוע או שהוא סתם מדחיק רגשות קשים והם יוצאים בצורות לא טובות. אם יש לילד לפתע נדודי שינה, רגישות יתר, שינויים חדים במצב הרוח, ירידה חדה בלימודים או כל שינוי משמעותי, כדאי להתייעץ עם גורם מקצועי (אפשר בקו של עזר מציון 1-800-808-100).

חשוב להדגיש: תגובות קשות לאחר חשיפה לאירוע טראומטי אינן פוסט טראומה. כל אדם נורמלי שנחשף לאירועים ולמראות קשים, מגיב תגובות שביום יום הן לא נורמליות ואפילו מאוד לא נורמליות. לא צריך להיבהל ולחשוב שיש כאן הפרעה נפשית חלילה. התובנה הזו שהתגובות הללו הן נורמליות היא אולי התובנה הכי חשובה בשביל הילד ובשבילנו. כך אנחנו מבינים שהכול בסדר אתנו. אנחנו לא נכנסים למעגל של בהלה שגוררת בהלה שגוררת עוד בהלה. עם זאת, למרות שמדובר במצב נורמלי, חשוב שניתן לו את המענה הנכון, ולפעמים גם חשוב שהילד ילך לשיחה או כמה שיחות עם איש מקצוע שיכול לתת לו את התמיכה הדרושה ואת הכלים הנכונים להתמודדות.

אם חלילה אנחנו רואים שעברו כמה שבועות ויש לילד תסמינים משמעותיים כמו: חלומות בעתה חוזרים, זיכרונות שפולשים שוב ושוב (לפעמים אפשר לזהות זאת במשחקים של הילד), לחץ משמעותי, מצב רוח שלילי מתמשך, שינויים במצב הגופני או הרפואי, הימנעות מחשיפה לדברים שמזכירים לו את מה שקרה, התנהגות חריגה, התרחקות חברתית או כל סימן אזהרה אחר, יש כאן חשש שמצריך פנייה לאבחון רציני אצל פסיכיאטר או אצל פסיכולוג קליני שפוסט טראומה היא תחום ההתמחות שלו.

 

ולסיום שוב: כיהודים מאמינים אנחנו יודעים שהיציבות הגדולה ביותר היא החיבור שלנו לבורא העולם. אנחנו יודעים שכל מה שהוא עושה לנו זה לטובתנו, שהוא תמיד אוהב אותנו ותמיד מאמין בנו שאנחנו יכולים לבחור בטוב ולהצליח, זה המקום הכי יציב והכי רגוע שיכול להיות לאדם.