בכל בוקר, בשעה שש וחצי, מתייצבת פייגי שמואל (28) בפתח בית "אשל אברהם" במושב נחלים. מרכז היום "מתן" הפועל במקום פותח את שעריו רק בשעה שמונה, אבל זה לא מפריע לה להגיע באוטובוס מרחובות ולהמתין שעה וחצי עד שהצוות יגיע. היא רגילה למצבים כאלה: כנכה המרותקת לכיסא גלגלים, כבר ישבה במשך שנים בביתה חסרת תעסוקה, יחד עם אביה, חולה סוכרת המרותק בעצמו לבית. "גירדתי את הקירות משעמום, השתגעתי", היא אומרת. "כאן אני לומדת, פוגשת עוד בנות במצבי, מתרגלת פיזיותרפיה. במקום הזה מעריכים אותי, נותנים לי תחושה שאני שווה משהו, ומאפשרים לי לעשות עם עצמי דברים חיוביים. היום אני כבר לא מסתכלת על הנכות כסבל, אלא מבינה שלכל אדם בעולם יש דרך, וזו הדרך שלי".

כשנכנסים אל בית אשל אברהם, אי אפשר להחמיץ את ההשקעה הרבה של משאבים ומחשבה בכל פינה. הכול בוהק, אסתטי, רענן. בסלון המרכזי אני פוגשת את קבוצת הבנות, שמחליפות חוויות בעודן אוכלות ארוחת בוקר. אחת מהן, מרותקת לכיסא גלגלים, מבקשת להשמיע לי קטע נגינה. היא מנגנת מול מחשב, בכלי מיוחד המותאם לנכים. אחרת מעבירה קצת זמן בהרכבת פאזל רב־חלקים, גם כן באמצעות המחשב.

 

על שולחן גדול בסלון מונחות ערמות פרחים, שבקרוב יהפכו לזרים מרהיבים. "תראי איזה יופי", פייגי שמואל מסבה את תשומת ליבי אליהם. "פרחים ממלאים אותי באופטימיות. בכלל, אני שואפת תמיד להיות אופטימית. לא להסתכל על חצי הכוס הריקה, אלא לראות את השלמות שיש באדם ובעולם, גם כשסובלים מלקות. יכולתי ליפול לדיכאון, אבל אני אוהבת את החיים. למדתי להיות פייטרית, ולמדתי שהנכות היא מתנה".

מרכז מתן, המופעל יחד עם עזר מציון, מסייע לצעירים דתיים וחרדים בעלי לקויות פיזיות, שסיימו את לימודיהם במערכת החינוך – חלקם לפני שנים רבות – אך בשל האתגר הגופני לא הצליחו להשתלב במסגרות תעסוקה או אפילו התנדבות. לרבים מהם יש בעיות מוטוריות או קשיים בדיבור או בשמיעה, אבל במצבם הקוגניטיבי אין שום דבר יוצא דופן. המרכז הזה נותן להם אפשרות ללמוד, לתרגל ולשכלל את יכולותיהם הגופניות, ולמצוא פתרונות שישפרו את איכות חייהם ככל האפשר.

פייגי שמואל: "הפרחים היפים שכאן ממלאים אותי באופטימיות. בכלל, אני שואפת תמיד להיות אופטימית. לא להסתכל על חצי הכוס הריקה, אלא לראות את השלמות שיש באדם ובעולם, גם כשסובלים מלקות. יכולתי ליפול לדיכאון, אבל אני אוהבת את החיים, ולמדתי להיות פייטרית"

 

מירי כץ, מנהלת בית אשל אברהם, מסיירת איתי בין החדרים. הסלון הגדול מאובזר בשלל מכשירים חדשניים, וצופה לחצר מרחיבת לב. גם חדר האמנות מצויד בכל טוב. חדר נוסף מוקדש לפיזיותרפיה, ועוד אחד משמש למפגש בין החניכים לעובדת הסוציאלית. בגינה הם טומנים זרעים, ושבילי האופניים במושב מאפשרים פעילות גופנית באוויר הצח. "רוב החניכים כאן למדו במסגרות משלבות, וקיבלו את האשליה שהנה, או־טו־טו הם סוגרים את הפער בינם ובין החברה הרגילה", אומרת כץ. "בפועל, אחרי שסיימו את המסגרת החינוכית, כל החברים שלהם המשיכו בחיים – מצאו עבודה, התחתנו, הביאו לעולם ילדים – ואילו הם נותרו בודדים מאחור. יש כאן אישה שישבה 15 שנה בבית, ההורים שלה עזבו את העבודה כדי להיות איתה, אבל גם זה לא נתן מענה".

 

רבים מהחניכים כאן סובלים מנכות מורכבת, שלא מאפשרת להם להשתלב בעבודה כלשהי באופן רציף, וגם בנושא הזה מרכז מתן נחלץ לסייע להם. "המקום הזה מכין אותם לשלב התעסוקה", אומרת כץ. "בסוף הרי כולנו מחפשים משמעות ורוצים להיות יצרניים. כאן אנחנו עובדים על זה באופן פרטני: חניכה אחת לומדת עיצוב אלבומים דיגיטליים, ויש חניכות שהולכות מדי יום להתנדב בגן ילדים סמוך, במטרה שמי שתתמיד ותצליח תוכל להפוך לסייעת בתשלום. יש חניכה שמנגנת לילדים ומלווה אותם מוזיקלית בקבלת שבת. המטרה היא לאפשר עשייה שנותנת לחניכים ערך מוסף. הם לא באים לכאן בשביל בייביסיטר. לכל חניך יש תוכנית עבודה שנבנתה עבורו על ידי הצוות, ופעם בשלושה חודשים אנחנו עוצרים ובודקים מה הושג. אם מישהי רוצה לעסוק באמנות, סדר היום שלה מותאם לזה: מתמקדים איתה בעבודה על מוטוריקה עדינה, שזירת חרוזים, יצירה בקרמיקה. כל פעילות היא מוכוונת מטרה".

 

הנכות כמתנה

מרכז מתן נוסד כמועדונית לפני כ־26 שנה, ביוזמת ג'וני ומינדי אברהמוף ואבי וויוויאן יגל. בנם של בני הזוג אברהמוף, בנימין (בנג'י), למד במוסד לבעלי צרכים מיוחדים, וכשהגיע לגיל מצוות ביקש לעבור למסגרת תורנית. משלא נמצאה אחת כזו שתתאים עבורו, החליטו הוריו להקים את המועדונית, שסיפקה מקום ללימודי קודש ולפעילות חברתית בתוך אוכלוסייה דתית וחרדית של בעלי צרכים מיוחדים. לפני חודשיים עברה הפעילות של מתן לבית אשל אברהם, מרכז העצמה של עזר מציון לבעלי מוגבלות פיזית, שהוקם על ידי יוסי שינפלד ומשפחתו, ונקרא על שמו של אברהם איינהורן ז"ל.
במרכז אני פוגשת גם את מתן שרעבי, בן 25 מהוד־השרון, שבא לעולם בלידת רביעייה. הוא סובל משיתוק ומרותק לכיסא גלגלים, ויכולותיו השכליות מפליאות. שרעבי מבקש שאבחר באופן אקראי שם של ספר, פרק ופסוק בתנ"ך, ומיד שולף מזיכרונו את הטקסט המופיע באותו מקום, מילה במילה. "אני יודע גם את ההפך", הוא אומר בחיוך, וכשאני מצטטת פסוק הוא אכן נוקב מיד ב"כתובת" המדויקת בספר הספרים. אפילו אחד מחתני התנ"ך נפגש איתו ועמד נפעם. "סבא שלי לימד אותי", מסביר שרעבי.

 

בעבר הוא עבד במפעל מוגן, שהעסיק דיירים בעלי צרכים מיוחדים מכמה הוסטלים. "היו הרבה מחלוקות ומריבות, וזה ציער אותי. העדפתי לקחת את הרגליים", הוא צוחק בכיסא הגלגלים, "ולהסתלק משם".

זה ארבע שנים משתתף שרעבי בפעילויות של עזר מציון – תחילה במבנה הצפוף שאכלס את מרכז מתן בפתח־תקווה הסמוכה, ועכשיו בנחלים. "התחננתי והתפללתי מעומק הלב שיהיה מקום כזה, שבו גם אני אוכל לעזור לאחרים. אני שמח שהחלום הזה התגשם".

 

כיצד אתה מסייע לאחרים?
"יש חבר שמתקשה בקריאה, ואני קורא לו את התפילה וכל מה שהוא צריך. יש כאן חבר חירש־אילם, וחבר אחר שלא יכול לתקשר איתו במסרונים, אז אני עוזר לו לשלוח הודעות. לעומת זאת, אחת המגבלות שלי היא שאני לא יכול להרים את היד ב'שמע ישראל', אז יש חבר שעוזר לי בזה".

 

שושי פדר (40) החלה לסבול מכאבי ראש כשהייתה בת 11. בתחילה אמה חייכה וחשבה שהילדה בסך הכול מנסה להיפטר ממבחן או מיום עמוס בלימודים, אבל התלונות הלכו ותכפו. בסריקת סי־טי התגלו כתמים במוחה של פדר, ובתוך שנתיים היא אובחנה כסובלת מטרשת נפוצה. "עד האבחון הייתי מתפללת שהשם יעזור ושימצאו משהו שאני חולה בו", היא אומרת. "הכאבים שלי היו נוראים, ורציתי שאמא תדע שאני לא מדברת שטויות". זמן לא רב אחרי האבחון החלה הידרדרות במצבה הפיזי: פגיעה בדיבור ובמוטוריקה, גרירת רגל. את שנות התיכון עוד העבירה איכשהו, אך בהמשך נאלצה לעבור לכיסא גלגלים.

אחותה, בלימי אסקל, עובדת היום כחונכת במתן. היא מספרת ששושי תמיד הייתה ילדה אופטימית שאמרה שהיא יכולה לעשות הכול, והמשפחה תמכה בה במאה אחוזים. כשאסקל החלה לעבוד כמורה בבית ספר, היא ביקשה מהמנהלת לשלב את אחותה כסייעת בכיתתה. אלא שעם הזמן התקשתה פדר לעמוד במשימה, וצמצמה את עבודתה לחצי משרה בלבד. בשאר היום השתעממה בבית. כך היה במשך תקופה ארוכה, עד שנמצא הפתרון בדמות מרכז מתן, שמאפשר לה למלא במשמעות את הימים החולפים.

מירי כץ, מנהלת "בית אשל אברהם": "רוב החניכים כאן למדו במסגרות משלבות, וקיבלו את האשליה שהנה, או־טו־טו הם סוגרים את הפער בינם ובין החברה הרגילה. בפועל, כל החברים שלהם המשיכו בחיים – מצאו עבודה, התחתנו, הביאו לעולם ילדים – ואילו הם נותרו בודדים מאחור"

"בכל השנים עמדנו לצד שושי ותמכנו בה", אומרת אסקל. "אם היא רצתה לנסוע למירון באמצע הלילה, נסענו. כשהיא רצתה לצאת למסלול טיול במים, עשינו את זה גם כשהנגישות הייתה בעייתית. אבל אחרי שאבא שלי עבר אירוע מוחי, זה כבר נהיה מורכב יותר. חמש פעמים ביום שושי הייתה מתקשרת לאחותנו הקטנה מתוך שעמום. אבל עכשיו, מי מחפשת את מי?", היא צוחקת אל אחותה.

פדר: "עזר מציון עשו דבר עצום. אני באה לכאן בבוקר ואומרת: איך השם פינק אותנו. איזו גינה יש פה, איזה אוויר. בכל יום אני מרגישה שהגעתי למלון. במיוחד אני אוהבת לעסוק כאן באמנות, וכבר יצרתי מתנות לכל המשפחה".

חניכות אחרות מתארות גם הן תחושת בדידות קשה שחוו כל עוד נשארו בבית. "המקום שלי היה מול דלת הכניסה. הייתי רואה מי נכנס ומי יוצא, זה היה הבידור שלי", מספרת אחת מהן.

 

קרן סול, עובדת סוציאלית במתן, מסבירה שהבדידות והעול המוטל על המשפחות דורשים את קיומו של מרכז כזה: "יש צורך בפתרון עבור מי שלא יכול להשתלב במקומות אחרים, המתמקדים בפיגור או באוטיזם. אין מענה לאנשים שמבחינה פיזית קשה להם אבל הקוגניציה שלהם תקינה. אנחנו עובדים המון על העצמה, ולומדים להתבונן על הנכות כמתנה. קשה לדבר על יתרונות בנכות, אבל אנחנו מעלים את זה כל הזמן, בדיונים כואבים ולא פשוטים".

העבודה של סול עם המטופלים נעשית בשיחות אישיות וקבוצתיות, ובסיוע עזרים כמו קלפי הנחיה. "אנחנו מדברים הרבה גם על זוגיות ומשפחה. כולם מתחתנים סביבם, ולכן הנושא הזה מאוד מעסיק אותם. חלק מהחניכים מגיעים למסקנה שיש חיים גם בלי להקים משפחה, אף שזה הנתיב הנורמלי שכולם רוצים. נושא הזוגיות בנכות הוא סוגיה כאובה שיש בה עולם ומלואו".

 

סול נחשפת גם לקושי של המעגל המשפחתי סביב החניכים. "יש כאלה שקיבלו פיזיותרפיה כל עוד היו במסגרות חינוכיות, אבל מאז שסיימו אותן, ההורים צריכים לקחת אותם לטיפולים כמה פעמים בשבוע. כמה שנים אפשר לעשות את זה? חלק מההורים אומרים, בואו נשלים עם המציאות. הבן או הבת יישארו איתנו בבית, וכך זה יימשך. חלק מההורים ינסו להביא מטפל או מתנדב שישהה עם הילד המרותק לכיסא גלגלים. אבל כמה אפשר לשבת עם מטפלת ולהסתכל על הקירות?".

החניכים, מוסיפה סול, נותנים לה לא פחות משהם מקבלים ממנה: "יש להם המון הכרת הטוב. זה מעניק פרופורציות ושיעור של ממש לחיים". בני, מדריך באגף הבנים, מדגיש שהקשר הנוצר בין הצוות לחניכים אינו נעצר כאן, בבית הזה. "אנחנו הופכים לחברים שלהם ברמה האישית, ומעבר לכך. נוצרת חברות עם המשפחה – אנחנו מבקרים אצלם בבית, מזמינים אותם לשבתות, ומשתפים אותם באירועים שלנו".

 

יזמות טיפולית

ארגונים שרוצים להקים בתים לבעלי צרכים מיוחדים, נתקלים לעיתים בהתנגדות מצד הסביבה והשכנים. לא זה המקרה בבית בנחלים: הוא הוקם על שטח ציבורי בהסכמת הקהילה, והמושב מרכז בקשות להתנדבות במקום, בעיקר של פנסיונרים שמעוניינים לתרום כל אחד בתחומו, וכן של עובדים סוציאלים ומורים. החניכים גם מצטרפים מדי בוקר לתפילה בבית הכנסת בנחלים, ומתנדבים מלווים אותם בחזרה לבית אשל אברהם, להמשך הפעילות.

 

אחד האפיקים שבהם משקיע מרכז מתן מאמצים רבים הוא שילוב טכנולוגיות מתקדמות בריפוי בעיסוק. אורית גרינשטיין, מרפאה בעיסוק המתמחה בתחום, קידמה את הכנסתן של מגוון עמדות עבודה לבית אשל אברהם. "מחשבים מאפשרים לגשר על פערים", היא אומרת. "כשאדם עובד דרך מחשב, אנשים בצד השני לא יודעים מי עומד מולם. זה גם כלי שמנגיש המון אפשרויות: יש אדם משותק שהתחיל דוקטורט במדעי המוח דרך המחשב הזה" – היא מראה מחשב ש"קורא" מבטים אנושיים ומתרגם אותם להוראות, מה שמאפשר גם לבעלי שיתוק חמור להשתמש בו.

המסכים הפזורים בבית מיועדים גם לאימונים במגוון תחומים וברמות משתנות. חדר שלם מוקדש לכושר שיקומי, בסיוע מערכת המציאות המדומה VAST, שפותחה בבית החולים השיקומי "בית רבקה". פיזיותרפיסטית ומרפאה בעיסוק מרכיבות בעזרת המערכת תוכנית כושר מותאמת אישית לכל אחד מהחניכים, ומציבות להם יעדים בהתאם לטווח התנועה שלהם ובהתחשבות ביכולות הקוגניטיביות והמוטוריות, כדי לאתגר את גופם אבל לא לגרום להם לתסכול.

אמצעי טכנולוגי נוסף בבית הוא מדפסת תלת־ממד, שמסייעת לחניכים לא רק ביצירה אלא גם במציאת פתרונות לבעיות היומיום. "הייתה חניכה שלא הצליחה לנעול בכוחות עצמה את דלת השירותים", מספרת גרינשטיין. "חשבנו על פתרון, מעין מאריך לידית, והיא עיצבה יחד עם חניכה נוספת אב־טיפוס. בניסיון הראשון היו שגיאות בהדפסה של הכלי: ידענו שהוא לא יעבוד, אבל גם זה היה חלק מתהליך הלמידה. בסוף הגענו למכשיר מושלם, ובזכותו היום היא עצמאית יותר".

לגשר על פערים.

 

חניכה אחרת ביקשה מכשיר שיסייע לה לגרוב גרביים, ויהיה נוח יותר מזה שהשתמשה בו עד אז. "איתרתי בשבילה בפייסבוק מעצב מוצר שהתגייס למשימה, והוא שלח לנו קובץ להדפסה בתלת־ממד". חניך נוסף עיצב מכשיר שיסייע לו בהנחת תפילין. "החניכות צ'יפרו אותי במחזיק מפתחות שיצרו במדפסת, ועליו הלוגו של עזר מציון", מספרת גרינשטיין. "אמה של חניכה כאן סיפרה לחונכת: 'זו הפעם הראשונה שהבת שלי עשתה משהו מההתחלה עד הסוף בלי עזרה בדרך, בלי שיסדרו לה או יעשו במקומה. הכול היה שלה – מהעיצוב במחשב ועד המוצר המוגמר'. זה נותן לחניכים תחושה מדהימה של יכולת והצלחה".

לדבריה, בתחום הטכנולוגיה קיים פער גדול בין מטופלים־בעיסוק מהמגזר הכללי ובין אלה שמגיעים מהמגזר החרדי. "יש חניכים שלא ראו מסך טלוויזיה עד שבאו לכאן, או אנשים שלא החזיקו עכבר של מחשב מעולם. אנחנו מלמדים אותם לגשר על מה שחסר".

מטרה נוספת של מרכז מתן היא לחזק את תפקודי היומיום של החניכים, כדי להגדיל את מרחב העצמאות שלהם. "חשוב לנו שילמדו לבשל, להכין לעצמם חביתה לארוחת בוקר", אומרת גרינשטיין. "חלק מהאנשים כאן, בני עשרים פלוס, מעולם לא הכינו כוס קפה. זה נשמע שולי, אבל הידיעה שאני יכולה להכין לעצמי קפה כשאני לבד בבית, תורמת הרבה לביטחון העצמי. זה לא משחק".

 

כץ מדגימה תחום אחר שבו לעצמאות יש משמעות רבה: "הם אנשים מבוגרים, אבל רובם לא יודעים להשתמש בכסף. או איך בכלל עובד כסף. הם יודעים שהם מקבלים קצבה, אבל לא כמה היא שווה. לרובם אין חשבון בנק, והם לא עורכים בעצמם קניות. הם אומרים לי דברים כמו 'אני בן שלושים, אבל תלוי בהורים'. התלות במשפחה בנושא הזה היא חזקה. אז אנחנו מלמדים אותם לעשות קניות באינטרנט. תחשבי מה הם מרגישים כשהשקיות מהסופרמרקט מגיעות הביתה, והם יודעים שזה בזכותם. בהמשך נעבור לקניית בגדים – נלמד איך בוחרים מידות ואיך מזמינים".

בלימי אסקל מסכמת: "תמיד התפללתי על שושי שישלחו לה ישועה, ואף פעם לא הבנתי לאיזו ישועה אני מצפה. כשהגיע המרכז הזה אמרתי: זו הישועה. כל העולם שלה משתנה עכשיו".

 

צילומים: אביטל הירש