"לפני שנה קיבלתי "מתנה ראשונה" סטירת לחי ענקית שזעזעה לי את המציאות. הכאב הנפשי והפיסי שאפילו המילים הכואבות ביותר לא יוכלו לתאר במדויק, הם זכות. זכות זה לא תמיד משהו שנעים, לא תמיד משהו טוב. אבל הזכות שלי הייתה לאפשר לאחרים להרגיש גם. קצת. לא ידעתי אז שזה משהו שצריך היה לעבור דרכי למעגל האנשים שלי. לתת להם להרגיש את הזעזוע הזה דרך האהבה שלהם אלי. והאהבה שלהם אלי זה מה שעזר לי להחלים. ברגע שעושים משהו נכון הוא מביא טוב לשני הצדדים.

 

אז נכון, אני עברתי פיזית את צינור הסבל אבל זכיתי לאפשר את הנתינה והחסד של האחרים. למדתי לקבל. העזרה שקיבלתי מהסובבים אותי הייתה מופלאה. ועדין, היא ממשיכה.

 

מסתבר שיש ארגון מטורף שקיים ועושה בדיוק את זה- נתינה אין סופית, נתינה של אהבה ללא סייג.

 

הארגון המדהים הזה יודע להגיע אלי ברגעים הקשים, יודע לתת לי בחזרה את הזיכרון לאני הנורמאלית, אני שיש לי משמעות בעולם הזה.

 

אני מתמודדת עם הרגשות האלו, זה לא קל. האנשים הטובים שלי כבר חזרו לחייהם הרגילים, אני הפסקתי לשתף והם הפסיקו להשתתף. אבל הפציעה הנפשית היא מאוד גדולה. הארגון הזה לא מרים ידיים.

וככה. ביום בהיר אחד קיבלתי טלפון מאיילה מ"עזר מציון".

"רוצה לנסוע לאיטליה?".

תדהמה.

אי הבנה.

מה?

אני? איטליה? יש כאלו שצריכים עזרה יותר ממני... לא?

ובעלי מהצד יהההה לכי! ברור שאת הולכת!

אבל מה עם הילדים??? שנה שאימא לא הייתה איתם, כל כך הרבה אשפוזים ארוכים, כל כך הרבה ריחוק... ועכשיו סוף סוף שאני כבר שוב כאן... רצים אלי למיטה בבוקר ואני שם! אני כאן! חיה!

הזיה.

אז טוב. אומרים שאם נותנים לך אז תיקח... אז לקחתי.

 

לא הייתי בטוחה שזה באמת באמת משהו שאני צריכה אבל כמו שכתבתי קודם, "עזר מציון" יודעים לפני מה אני צריכה.

 

הטיול הזה אפשר לי להרגיש שוב רגילה. ממש רגילה. כל היום היינו בעשייה, עסקנו בלראות, לחוות, לשתף אחת את השנייה ולהרגיש שהחיים כאן ואנחנו חלק מהם.

זה מוזר לא לחשוב על המוות.

לחשוב על החיים

שבוע שלם ש"עזר מציון" נתן לי מתנה אדירה. לחשוב על החיים.

לחיות.

לקום בבוקר ולנשום חיים.

 

אני לא סתם חליתי. המחלה באה מבפנים כי לא נתתי לעצמי מקום. נתתי לאחרים לילדים, לעסק... כל כך הרבה עקרונות שלא שחררתי. אני לעצמי? מה פתאום! עוד לחופשה? אני??? חחחחח ממש.

 

הטיול הזה הוא משהו שעוד לוקח לי זמן להבין. עבר כל כך מהר! הספקנו כל כך הרבה! קמתי בבוקר! אני! התארגנתי כל כך מהר, שכל כך קשה לי ביום יום.... קשה לי לקום בבוקר ולעשות. הפציעה הנפשית כל כך חזקה שזה מטורף. והטיול הזה הוציא אותי לחיים. לקום בבוקר, להריח את הריחות, להרגיש את הטעמים, לחוות את האנשים, לחוות את התרבות, הנופים המדהימים ולהרגיש תקווה. אושר. לחייך.

 

חייכתי כל כך הרבה שכאבו לי הלחיים. הלכתי כל כך הרבה שהרגשתי שהתחזקתי כל כך. אני מרגישה עכשיו שאני יכולה לרוץ! אני יכולה לקום בבוקר! וזה כל כך לא מובן מאליו. כמה הנפש שלי הייתה צריכה את העזרה הזאת. הטיול הזה אפשר להם נתינה ולי זה אפשר לתת לעצמי זכות לחיות. להיות קיימת במציאות רק למיכל. רק לעצמי.

מדהימים.

ארגון מטורף שממשיך לתת לי כל כך הרבה מקום שמותר לי פשוט לקבל את עצמי בחזרה.

תודה".