"על מקומי לא כל אחד ירצה לשבת, אולי רק בן אדם מוגבל יוכל לקנא לי, אי הרצון "לשבת על מקומי" אינו קשור רק למחלה אלא גם לאחריות ולחובות המשפחתיות המוטלות על כתפיי. אין אדם שאוכל להעביר לו אפילו חלק מדברים שאני חייבת לעשות מדי יום, זו מעמסה שאי אפשר פשוט לעזוב, להשאיר בצד, כאשר הגוף  נחלש, הרוח  מתחילה להתחזק.

 

מקומי נמצא בבית מקום שבו צריכים אותי, מקום שבו יש אנשים שתלויים בי, גם את כל תהליך הריפוי אני עוברת למענם כדי להקל  על חייהם בעולם הזה. החיים אינם נראים לי כמקור תענוג, אני לא חושבת "החיים נפלאים! אנחנו חיים רק פעם אחת! קחו מהחיים כל מה שאפשר!", זו לא אני. עולמי הוא עולם רוחני והוא שחשוב לי, בו אכפת לי מי אני בעולם הזה, העולם הפיזי הוא השתקפות של העולם הרוחני, אך לא השתקפות כמו זו של מראה אלא השתקפות של ניגודים.

 

הכיסא שלי משקף את שני העולמות – החומרני והרוחני, המושב הוא הגבול שבין שני העולמות: מעל המושב – המקום הפיזי שלי, מתחתיו – הדרך שבה אני רואה את המקום שלי בעולם הרוחני.

 

דמות האישה היא האנשה של נשמתי, הנשמה לא רק נמצאת בגוף, אלא גם עומדת על הברכיים, על  כף ידו של אלוהים. לכיסא חסרה רגל והנשמה מחזיקה את הפינה חסרת הרגל. כך, בזכות כוחות הנשמה, הכיסא לא נופל ומחזיק מעמד, הרגל השבורה מסמלת את מחלת סרטן – התקלה שהחלישה את הגוף, אך גייסה כוחות רוחניים.

 

ביצירתי רציתי להדגיש את התמיכה – אני זקוקה לתמיכה פיזית ונפשית, אך גם חייבת להיות בעצמי מקור של תמיכה לאמי הסיעודית ולילדיי.  מקומי הוא דאגה ושירות לאנשים הקרובים אליי".

 

יצירתה של אלכסנדרה ליסוב ריימר משתתפת בתערוכת "מקום" המתקיימת בהיכל פיס לתרבות ולאמנות בפתח תקווה החל מ-7.11.2017