רעות (שם בדוי)  בת ה 9 הגיע לפינת החי ע"ש רינת בבית "אורנית", פינת חי טיפולית, בעקבות מחלת הסרטן של אמה.

בית "אורנית" הנו מרכז תמיכה וסיוע, המארח משפחות של ילדים או מבוגרים החולים בסרטן בתקופת הטיפולים הקשה ומעניק להם חום, אהבה ותחושה של בית. המרכז כולל פינת חי בה מטופלים ילדים חולי סרטן וילדים שהוריהם או אחיהם חולים בסרטן, הזקוקים לתמיכה עקב מחלתו של בן משפחתם.  
רעות ילדה מופנמת, ביישנית, חסרת ביטחון ורגישה מאוד, הייתה במפגשים הראשונים שקטה מאוד וכלל לא יצרה קשר עין. החל מהמפגש השלישי החלה לדבר בקול חזק וברור יותר ולהישיר מבט. רעות הזמינה אל הטיפול מגוון בעלי חיים: כלבות, צ'ינצ'ילות, צבים וארנבונים.

היא גילתה עניין רב בטיפול בבעלי החיים כאשר הם היו חולים ובחנה מקרוב את תגובתם כאשר טיפלנו בהם. בנוסף, אהבה לצפות בהתנהגותם של בעלי החיים ופירשה את אינטראקציות ביניהם כמשפחה שחווה ריב וקושי, כפי שהיא עצמה חווה במשפחתה בתקופה קשה זו.

רעות יצרה קשר מיוחד עם הכלבות, ננה ויפית ובחרה בכל מפגש להכניס אחת מהן או את שתיהן לחדר הטיפולים, הנמצא בפינת החי. רעות התקשתה מאוד להביע רגשות בדרך ישירה או עקיפה. יצרנו יחד משחק המתייחס לרגשות ובחרנו רגשות שעליהם נרצה לשאול. רעות הצליחה להביע את רגשותיה ותחושותיה בהתייחס לכלבות, ובהמשך גם בהתייחס למשפחתה וחוויותיה.

באחד המפגשים, שיחקנו משחק שבו שאלתי אותה מה הדבר שהכי קשה לה, רעות, שישבה על הרצפה כשיפית בחיקה, סיפרה כי הדבר שהכי קשה לה הוא לדבר מול אנשים כי היא מאוד מתביישת. זו הייתה הפעם הראשונה שרעות דיברה מיוזמתה על עצמה בפתיחות.

לאחר מספר חודשים ערכנו מסיבת יום הולדת ליפית וננה. כחלק מהפעילות ילדים עלו על הבמה והדגימו תרגילים שהם למדו לעשות עם ננה ויפית. גם רעות עלתה לבמה, על אף הקושי לעמוד מול קהל והדגימה תרגילים עם יפית. מאוחר יותר אף הדגימה לילדים חדשים שהגיעו לפינת החי איך לעבוד עם יפית וננה. הטיפול ברעות נמשך כשנה ושלושה חודשים. במהלך תקופה זו, רעות צברה ביטחון רב ואף הפכה לדמות משמעותית בפינת החי. 

ד"ר רוני רדו, ראש התכנית להכשרת מטפלים בעזרת בעלי חיים במכללת סמינר הקיבוצים, שהיה בצוות שהקים את פינת החי הייחודית לחולי סרטן, מסביר כי ההשפעה החיובית על תפקודה הרגשי של רעות, תואם את ממצעי המחקר שבוצע על  ידי אלרום גיא, הרשקוביץ רותם, לב דפנה, סילברמן קורץ ורד, קלז שרית  ורדו רוני בפינת החי על שם רינת בקשי.

"במחקר בחנו את הדרך שבה תופסים המטופלים את פינת החי כולה ואת מקומן של הכלבות בתוכה. מצאנו כי הכלבות תופסות מקום מרכזי במיוחד בפינת החי. הכלבות הן החיה האהובה ביותר על הילדים והן מהוות תמריץ לחזור ולשוב אל פינת החי. הילדים הכירו את הכלבות בשמן והתייחסו אליהן כאילו היו חלק מהצוות האנושי של המקום ולא חלק מבעלי החיים של פינת החי. נראה כי הילדים מאנישים את הכלבות ומתייחסים אליהן כאל משהו שהוא "בין לבין" – מעין חוליית מעבר בין בעלי החיים שבפינת החי למטפלים האנושיים".