בפעם הראשונה שבה נחשפה סיון בירן (38) לפעילות של בית אורנית,

הייתה כשהתבקשה להגשים חלום לילדה חולה במחלה אונקולוגית, ולבוא לאפר אותה בבית החולים שניידר בפתח תקווה.

סיון נענתה לבקשה והתייצבה עם תיק האיפור לשמח את הילדה.

24 שעות אחר כך הלכה אותה ילדה לעולמה, וסיון נותרה המומה וכואבת. מאז נהגה להתנדב במקום ככל שיכלה.

"עשיתי מה שיכולתי. בפורים לפני שנה וחצי הגן של הבת שלי ארגן משלוחים לילדי בית אורנית.

מי היה מאמין שכעבור כמה חודשים, אכיר את ההתמודדות מהצד השני של המתרס,

ואצטרך אני את המענה שלהם", היא נאנחת. "לפני שנה, ממש לפני ששלוש בנותינו יצאו לחופש הגדול, גילינו שבעלי מוטי חלה.

אחרי בירורים ובדיקת מח עצם, התחוור לנו שיש למוטי מחלה המטואונקולוגית".


מוטי (38), שהתעסק אז במכירות, נשאב לתקופה של אשפוזים וטיפולי כימותרפיה לא קלים.

"זו הייתה תקופה לא פשוטה בכלל", הוא משתף, "החל מהצורך לעכל את המחלה ואת ההשלכות שלה,

את הקשיים הפיזיים והנפשיים, ועד להתנהלות של המשפחה - סיון הייתה לצידי כל הזמן,

אמא שלה הייתה עם הבנות, והיא הייתה מגיעה הביתה לגיחות רק כדי לשים אותן לישון ולהיות שם כשהן פוקחות עיניים.

שלושה חודשים אחרי האבחון, עברתי השתלה שנקלטה טוב, וכחודש לאחר מכן השתחררתי הביתה".

 

לשבת עם גברים בדיוק כמוך

למען שיקומו הציעה לו רעייתו סיון להצטרף לקבוצת תמיכה חדשה וייחודית בבית אורנית, שמיועדת לגברים חולי סרטן.

סיון חששה שבעלה יסרב לשתף פעולה. "הצעתי לו ללכת, אבל הוא היסס.

הפריע לו המראה החיצוני שלו, ההתקרחות, הוא גם הרבָּה להקיא, היה חלש וממש לא שש לצאת מהבית.

כשאיש הקשר הסביר לו שזו לא רק מנת חלקו, ולמעשה זו קבוצה שבה רוב המשתתפים חשים ונראים כך, הוא החליט לנסות".

מוטי מודה שזה הדבר שהניח את דעתו. "אמרתי לעצמי, ואללה, זה מקום של חולים ומחלימים, ויש סיכוי גבוה שחלקם נראים כמוני.

עדיין הלכתי בחשש כבד. כשהגענו לפגישת ההיכרות, שמעתי קולות של תופים מהחדר הסמוך, והבנתי שמישהו שם לומד לתופף.

מיד אמרתי - זה המקום בשבילי. למרות שמטבעי אני אדם מופנם, היה נראה לי שזה יאתגר אותי לטובה".

 

ופחדת מחשיפה? הרי בקבוצות תמיכה מדברים הרבה על רגשות ודברים אישיים...

"בהתחלה לא הבנתי מה העניין ומה בכלל מהות הקבוצה.

אחר כך הבנתי שזו לא קבוצת חפירות אלא דיבור על המציאות, על היומיום וגם על ההחלמה.

הבנתי מול מי אני עובד, וזה הפך לעולם אחר. לא אגזים אם אומר שהקבוצה היא ממש כמו משפחה.

כחלק ממנה, אני גם מקשיב וגם מדבר. לפני המחלה לא הייתי אדם שמדבר בפתיחות.

הרבה דברים השתנו אצלי נפשית, והמקום הזה של הפתיחות והדיבור משחרר ומקל מאוד.

אתה שומע אנשים אחרים, דעות שונות. יש אנשים שעברו דברים דומים לשלי, וזה עוזר ותומך מאוד".

 

תן לנו דוגמה למידע שחלקתם בקבוצה ועזר לך

"יש המון דוגמאות. דברים גדולים וקטנים. למשל, בתחילת תקופת הקורונה,

סיון ואני התלבטנו אם לשלוח את הבנות לבית הספר, בגלל המערכת החיסונית שלי.

אז שאלנו את החבר'ה בקבוצת הווטסאפ, ודלינו מידע, מה אומרים על זה הרופאים וכדומה".

 

יש רגעים שבהם חולה אחר מתמודד עם משהו קצת יותר כבד וצריך להכיל אותו?

"זה בהחלט קורה, כי יש חולים כרוניים, למשל. אבל למדתי שאני חלק מקבוצה, ובנקודה שבה למישהו יותר קשה,

אני מתחשל ומכיל את זה ותומך. מישהו מהחברים נכנס לבידוד כי בתו נדבקה בקורונה,

מיד כולנו נרתמנו לתמוך, עשינו איתו זום והיינו שם בשבילו".

מעבר לקבוצה, שנפגשת מדי שבוע, מוטי משתתף בעוד חוגים בבית אורנית, כמו פילאטיס, תופים ומדיטציה.

"זה מאוד מעסיק אותי במהלך השבוע, וזה המון בשבילי. הקבוצה ממלאת אותי,

במיוחד בזכות מגוון החברים - יש חבר'ה דתיים מכל גוני הקשת, יש חילונים, יש גילאים שונים וסגנונות חיים שונים.

אנחנו משתמשים הרבה בהומור שחור. כשמגיע מישהו חדש, אנחנו יורדים אחד על השני בסבב ההיכרויות כדי לשבור את הקרח,

ובאופן מעניין, כולם נפתחים כבר מהפעם הראשונה. יש משהו מאוד נינוח ונעים באווירה שלנו. זה מקום של טוב".

 

יש מענה לכולם, ומה עם הגברים?

מיכאל קלמנוביץ', מטפל רגשי במוזיקה, הוא שמנחה את קבוצת התמיכה, 

בשיתוף עם העובדת הסוציאלית לימור רז, "שהיא למעשה מי שהרימה את הכפפה והציעה את הרעיון של הקמת הקבוצה",

הוא מציין. "לפני פחות משנה, היא העלתה את הנושא של המענה לגברים החולים במחלת הסרטן.

למעשה, בבית אורנית יש מענה לכל בני המשפחה - לילדים, לאחים של, לבני הזוג. אבל מה עם החולים הגברים?

כך נולד הרעיון, קרם עור וגידים ויצא לפועל".

בקבוצה משתתפים גברים בכל גיל: צעירים בני 18 וגם מבוגרים יותר, בני 60 פלוס.

"התמודדות עם מחלת הסרטן היא דבר טעון רגשית, וכידוע, גברים פחות מדברים ומגלים רגשות.

עם זאת, גיוס הגברים לקבוצה, אשר מונה היום כ־12 משתתפים, לא היה מורכב.

את רובם הכרנו כי הם היו מביאים את הילדים ויושבים בלובי או בחדר האוכל, והשמועה שמתארגן כזה מיזם, פשטה מהר מאוד".

 

אז מה קורה שם?

"אנחנו מנהלים שיחות, מכירים זה את זה, מדברים על קונפליקטים, שומעים מה יש לחדש ולהגיד.

בהתחלה פעלנו בחדר המוזיקה, שזה התחום שלי, והמפגש היה מתחיל בעיבוד הרגשי - כל אחד בתורו הביא שיר,

השמענו במערכת והאדם סיפר למה בחר דווקא בשיר הזה ומה זה עושה לו בלב.

זה עורר דיון שהוביל לרוב למסע של האדם בהתמודדות עם המחלה. אנחנו מדברים על מערכות יחסים, על תעסוקה, על כל נבכי החיים.

הדיבור הזה גורם גם לאחרים להגיד מה הם חושבים ומה הנגיעה שלהם לנושא. מסתבר שלמרות מה שמקובל לחשוב,

גברים יודעים לחשוף רגשות ולהיפתח. והם עושים את זה מדהים".

 

הם מתקלפים מהר?

"זאת נקודה מעניינת. יש מעין אווירת מילואים, מדברים על הכול ושמים הכול על השולחן.

מדברים המון על זוגיות. יש לנו נשואים, גרושים, כאלה שבפרק ב'. אבל לא אגיד שהמסכות הוסרו מיד. זה תהליך.

עם הזמן נוצרים קשרים, אחוות אחים ממש, וגם רצון לחברים חדשים שיצטרפו ויגוונו את הקבוצה. ואנחנו גם צוחקים המון.

בעיקר בקבוצת הווטסאפ. כמובן שיש גם רגעים מרגשים ודמעות".

 

מה ההבדל בין קבוצת נשים לקבוצה של גברים?

"אני מנחה גם קבוצת נשים, וזה פשוט אחרת. גורם שמאוד משפיע אצל גברים זה האם הם לבד או עם בת זוג.

הרבה נשענים על בת הזוג, שמהווה עוגן ותפקיד חשוב בחייהם. לגברים יותר קשה להיות במקום החלש, החולה והפגיע,

לגבר יותר קשה להיות לבד, ואתה רואה שאנשים עם מחלה דומה מתמודדים אחרת כשהם לבד. ויש כוח לקבוצה.

זו מעין תמונת־מראה למצב שלך, זום אאוט, וזה מַשׁרֶה כוח. נופלים אסימונים. אתה יכול יותר להכיל, מלכתחילה אתה במקום תומך,

לא שיפוטי, לא ביקורתי, מקבל עוד זווית בחיים".

 

כולם משתפים פעולה?

"לי כמנחה יש תפקיד - להביא לכך שכולם יוכלו להביע את עצמם. תמיד יש כאלה שיותר שותקים.

ברגישות אני מנסה לדרבן את כולם, מכוון בשאלות ומנסה ככל האפשר ליישם את המטרה של הקבוצה - לתת מקום פתוח,

בטוח ומכיל לפרוק רגשות, שלא יהיו לבד בכל ההתמודדות. שיהיה מקום שמבין ותומך, כי בסוף, זר לא יבין זאת.

זה הכוח של קבוצה של אנשים עם מכנה משותף", הוא מחדד את ייחודה של הקבוצה.

"אנשים מספרים דברים מהחיים שגורמים לך לומר, וואו. למשל, היה מישהו עם סיפור צבאי הרואי, וזה היה חזק.

הוא בדרך כלל מאוד שקט, ופתאום סיפר על חוויה מהצבא שבה נטש מטוס.

איכשהו השיח התפתח באופן יוצא דופן וחיברנו את זה למה זה אומר לנטוש מטוס,

והחלטות שצריך לקחת או כמה סכנה בחיים יכולה להעצים ולחזק. ויש לכך משמעות מאוד גדולה כשאתה יושב עם אנשים שחולים בסרטן.

יש השלכות של החיים בכלל לחיי המחלה בפרט. יש אנשים שבאים בתקופה ממש קשה של המחלה שלהם,

כשלא קל לקום ולבוא, וההתמדה שלהם היא ההוכחה לכך שזה משמעותי עבורם. אם זה היה סתמי, זה לא היה ממשיך לקרות.

כך אנחנו יודעים שעשינו את שלנו".

מיכאל מספר על היחסים האמיצים שנרקמו בין חברי הקבוצה:

"הם עוזרים ותומכים, ואפילו כשהיה מקרה סוציאלי כלכלי של אחד מהם - כולם התגייסו באופן מרגש ועזרו כספית.

גם רפואית הם נותנים עצות, וכידוע, ידע זה כוח. מדברים המון על המחלה ברזולוציה רפואית גבוהה, מעלים מושגים שונים,

ולא פעם, ידע של אחד עושה שינוי משמעותי לטובה במצבו של האחר".

 

מקשיב לחבר, ובעקיפין עוזר גם לעצמך

אחד מחברי הקבוצה כבר מתחילת דרכה, הוא עופר יערן (60) מתל אביב. אצל עופר, גרוש, אב לשלושה וסב לנכדה,

התגלה לפני שלוש וחצי שנים סרטן הדם, והוא עבר השתלת מח עצם.

"לאחר ההשתלה גיליתי את הפעילות של עזר מציון, שדרכם גם נמצא התורם בשבילי, ולכן אני תמיד אומר שבזכותם זכיתי להיות סבא.

מאז אני עושה בבית אורנית פילאטיס ומדיטציה, והם עוזרים לי להתמודד עם תופעות הלוואי של אחרי המחלה.

הם עשו לי שינוי בחשיבה, ודרכם גיליתי איך להקשיב יותר לגוף. למשל, אני עדיין סובל מצליעה, והם נותנים לי מענה פיזי וגם נפשי".

 

חוג זה חוג, אבל כששמעת את המילים "קבוצת תמיכה", נרתעת?

"האמת היא שנתתי אמון מההתחלה. כי תמיכה זה הדבר שהייתי זקוק לו.

תמיכה זה אומר הכול - לשמוע, לדבר, להקשיב, לדעת שאחרים עוברים דברים דומים וללמוד מהם.

אתה שומע סיפור שהוא לא שלך, אבל בדרך עקיפה זה הסיפור שלך. זה מעודד רגשית, ולא פחות מכך גם רפואית.

לא אחת קיבלתי מידע שהיה לי משמעותי מבחינת הטיפול הרפואי. פתרונות שלא חשבתי עליהם.

כמובן שהמענה הרגשי שמעניקים לנו מיכאל ולימור הוא מקצועי ויעיל ביותר.

כל אחד מהם חולק תחומי ידע אחר, וזה תורם מאוד", הוא מדגיש.

"צריך לדעת למצוא קבוצה מתאימה, שתרגיש בה בנוח, שתרגיש בה שייך.

אין כמו להיות במקום שבו מבינים אותך, מזדהים איתך ורוצים בטובתך. כשאתה מוקף אנשים כמוך,

אתה לא תרגיש את ההבדלים בגיל, ברקע ובסגנון.

אתה מקבל המון אהבה, ובימים הלא פשוטים של המחלה וההחלמה זה עולם ומלואו", הוא מסכם.