"נראה לי שזה שקל כמה קילויים טובים, בקיצור זה לא היה קל במיוחד, ובפרט שזו קומה שלישית ומעלית אין... אני מחזיק ארגז של "עזר מציון" ועליו המדבקה 132, הארגז מלא בכל טוב, אם כי לעניות דעתי "כל טוב" זו הגדרה עדינה למדיי.


בעודי מטפס במרומי הבניין אני שומע אותו רץ, זה נשמע כמו ילד קטן, הוא עולה אחריי במהירות ואני יכול לשמוע שהוא מתנשף.
שנינו מגיעים לדלת ביחד, אני רואה אותו - ילד חמוד. נראה בערך בן תשע או עשר.


הוא אומר לי "נכון שאתה מביא אוכל מ'עזר מציון'?" ומבלי להמתין לתגובתי הוא ממשיך, "אני אפתח לך את הדלת שתשים את זה בפנים, "ואיפה אמא?" אני שואל בזהירות.


"אמא צריכה להגיע אחרי צהריים, היא נסעה לאבא לתל השומר, אני מחכה כאן למוישי שיחזור ואז אנחנו אוכלים את האוכל שאתם מביאים לנו" הוא מסתכל עליי בביישנות ומסיים את הדיאלוג בשקט "ואנחנו מאד אוהבים את האוכל שלכם".


שום תיאור בעולם לא יכול להסביר מה הרגשתי באותו רגע. הנחתי את הארגז על השולחן מחייך אל הילדון לסיום "ונמלט מהזירה".


3 שנים חלפו מאז.
אין ספור. כן! אין ספור! משימות של חסד בוצעו מאז על ידי "עזר מציון" ובכל זאת בכל פעם שאני רואה את צמד המילים האלו "מחוברים לחיים" משהו אצלי זז.

10,000 אנשים מכל קצוות תבל שהמכנה המשותף בניהם הוא חסד במובן הכי פשטני של המילה, לוקחים חלק בפרויקט העצום הזה שמקיף כל כך הרבה מכל כיוון אפשרי, רק כדי לגרום לאנשים אחרים לחייך, זו תופעה נדירה, מאד נדירה. מאד מאד אפילו.

פעם הסתכלתי על הרב חנניה צ'ולק מי שהקים בעשר אצבעות את מערך החסד הגדול בעולם בכל הזמנים במבט של "תסלח לי אבל אתה לא בן אדם, אתה פשוט מלאך", הרב צ'ולק הסתכל עליי בחזרה כאילו קרא את מחשבתי ואמר "זה לא אני זה אתם".


הוא התכוון לכל מילה ברצינות, ואתם יודעים מה? נראה לי שהוא צודק (וגם אני).