אלופה של החיים

אלופת העולם לשעבר, לי קורזיץ (41), שהדליקה משואה ביום העצמאות, חולקת את סיפור חייה יוצא הדופן. היא מדברת על הדרך שעברה מספורטאית מצטיינת ועד למאבק עיקש במחלת הסרטן, ומסבירה מדוע ההישגים הגדולים ביותר הם לא המדליות, אלא הכוחות הפנימיים שגילתה בדרך.

לפני 21 שנה היא הדליקה משואה ביום העצמאות. היא אחת הספורטאיות הישראליות המובילות והגדולות בכל הזמנים, אלופת העולם ארבע פעמים, אבל כשאני בודקת איתה את הנתונים מול מה שכתוב בערך שלה בוויקיפדיה היא מבטלת הכול בתנועת יד. לי קורזיץ ממכמורת, ניצחה גם את הסרטן שהגיח לחייה בכמה ביטויים, רובם תובעניים מאוד. פחות משנה לה איזו מדליה היא קיבלה בעבר. חשוב לה יותר איזה אדם היא, מה היא מביאה לעולם ומה היא לומדת מכל מה שעבר עליה בכל השנים האלה.

הפגישה שלנו מתקיימת מייד אחרי שהיא פורקת את סלי הסופר מרקט ומסדרת את המצרכים במקרר. אני שואלת ממה נתחיל, ולה חשוב להתחיל מההורים והאחים. הם העוגן והם האנשים שתומכים ותמכו בה, היא מספרת, הם שבנו אותה, שהיו ועדיין בשבילה בחייה האינטנסיביים.

היא נולדה בחופית. אבא שלה, ששון, גולש גלים, דייג ומציל, אמה מיכל (מיקי) שחיינית תחרותית, אחיה היה שנים מאמן אולימפי, גולש בעצמו, והאחות – סגנית אלופת עולם לנוער בגלישת רוח.

באיזה גיל הבנת שהים עבורך הוא מעבר לשחייה או בילוי, הוא ספורט רציני?

"כבר בגיל 8-7. במכמורת, כל ילדי כיתה ב' מצטרפים לחוג הימי. אותי כבר אז סימנו כמצטיינת".

שנתיים לאחר מכן היא עברה לג'ודו וזכתה באליפות ישראל בג'ודו לנוער, "אבל מייד לאחר מכן פרשתי מהענף, כי בלימודים בווינגייט הייתי צריכה לבחור בין התחומים ולהתמקצע".

בהמשך קטפה קורזיץ עוד ועוד אליפויות נחשקות. היא זכתה לתמיכה של ספונסרים אמריקאים גדולים, אבל אז, בגיל 15, חלתה במחלת דם שהתפתחה והסתבכה, ולמעשה, עד השנים האחרונות היא התמודדה בגבורה בכל מה שנקרה בדרכה, כולל סיבוכים שאילצו אותה להיעזר בחיתולים במשך 4 שנים, בגלל פגיעה בשלפוחית השתן. "מבחינה מנטלית היה לי הכי טוב בים, כי לספורטאי אסור להראות כאב, ובמים הייתי רק עם עצמי, ברוגע ובשקט שלי".

ימים לאחר שזכתה באליפות האחרונה, לפני 12 שנים, היא חזרה לארץ והחליטה לשקם את עצמה. "הרופאים החליטו לכרות את שלפוחית השתן. זה היה ניתוח ארוך מאוד. איבדתי דם והניתוח לא הצליח".

אחרי מסעות רבים בדרך, היא לא ויתרה והחליטה לחזור לעבוד. "אימנתי את נבחרת ישראל בגלישה. בתקופת הקורונה הייתי עם ספורטאית שלי שחזרה עם מדליה אולימפית, וזה היה הישג מרשים ומרגש מאוד, ציון דרך חשוב בקריירה שלי".

ידוע שספורטאים עוברים תהליכים מנטליים סיזיפיים מאוד ויש להם חוסן מיוחד. זה עזר לך בהתמודדות עם המחלה?

"אני חושבת שהחיבור שלי לים והאהבה אליו, הרצון בכל פעם לחזור לים, נתן לי כוח. לא בכדי אומרים שצריך שתהיה לנו תשוקה למשהו. לא משנה מה עברתי – זה החזיק אותי. במקביל, מה שבנה אותי הוא הצבת המטרות וההתמודדות עם ההפסדים. הרי כל חיי ניצחתי והפסדתי, ועם כל ההישגים – ברור שהיו הרבה כישלונות בדרך. למדתי להתמודד עם הפסדים. ניצחתי את הסרטן ואז הוא חזר – והייתי על הרגליים. ראיתי הרבה אנשים שאחרי שזה חזר אצלם הם נכנסו לדיכאון עמוק, ולי דווקא היו כוחות ורצון לחזור לחיים. בתפיסה שלי, המכשולים הם חלק מהחיים והם אפילו מחשלים".

מנין הגיעו הכוחות?

"בעיקר מהאמונה הפנימית. אני אומרת את זה בהרצאות שלי מול כל קהל – גם חילוני וגם דתי וחרדי. זה משהו שהוא שלך ואתה משמר אותו ולוקח ממנו כוח. מעבר לכך, שוב – מעולם הספורט לקחתי את עניין הצבת המטרות. הייתי רגילה בכל צעד לפעול לפי תוכנית אימונים, ותמיד הראייה הייתה לטווח ארוך ולא רק למה שמיידי. במחלת הסרטן יש סדרת טיפולים, וההסתכלות צריכה להיות לטווח הארוך וגם לטווח הקצר. אפשר להישבר מהידיעה שבקרוב אעבור שישה טיפולי כימו, אבל למדתי להסתכל גם קדימה – למטרות, וגם לראות כל יום ביומו ולעשות וי על הפעולות שמחזיקות אותי. לקום בבוקר ולשטוף פנים גם כשאין כוח, לאכול, לעשות מתיחות, לקרוא שעה ספר בשביל הנפש, לפגוש את הפסיכולוג, שעת פיזיותרפיה. סדר היום מאוד חיזק והחזיק אותי. במשך חצי שנה הייתי מאושפזת לאחר השתלת מח עצם ומצאתי דרך לייצר לעצמי סדר יום גם במצב המורכב הזה, בחדר מבודד בבית החולים. הייתי בבלינסון, ואני זוכרת איך בכל יום בשעה חמש וחצי הייתי מאכילה את היונים ונהנית מהירוק מסביב. הייתי יורדת בכל יום באותה השעה, לראות מה שלום הפרחים ואם השקו אותם – דברים קטנים ששמרו אותי והיו לעוגן. תמיד מצאתי בתוך החושך משהו שהוא אור וחיפשתי היכן אני יכולה להיות בעצמי מועילה, לעזור לחולים אחרים. לא אגיד שמעולם לא שקעתי. היו לי גם הרבה רגשות אשמה כלפי המשפחה, שהייתה כל הזמן בשבילי, אבל תמיד מצאתי דרך להרים את עצמי. ידעתי לזהות את רגעי השבירה וגם לקבל אותם, כי זה חלק מהעניין".

עם הזמן היא למדה גם איך לתקשר נכון עם הרופאים. "יש להם הרבה ידע תאורטי, אבל אני היא זו שלא מרגישה טוב, וכשאני מסבירה להם את עצמי, אני מתווכת להם את המצב וזה עשוי רק להיטיב איתי. הרבה חולים מבוהלים מהמצב שלהם ואינם מאפשרים לרופא להכיר אותם טוב. אני תמיד אומרת – תשתפו את הרופאים, תדברו יותר".

עזר מציון - אור גדול בדרך להחלמה

כבר בימי האשפוז הראשונים הכירה קורזיץ מקרוב את עמותת 'עזר מציון'. "הם היו שם בשבילי ובשביל משפחתי בכל כך הרבה תחנות", היא נזכרת. "אם להגדיר את העמותה בשתי מילים, אגיד שהיא 'אור גדול'. נועה ליוותה אותי לאורך כל הדרך, וכשהחלמתי היא העניקה לי במתנה תמונה של 'מודה אני', והיא תלויה אצלי עד היום מול עיניי. בית אורנית שלחו לי חומרים לאומנות, וזה היה משחרר ומרגיע מאוד. בכלל, החיים שלי ניצלו בזכות תרומת מח עצם דרך המאגר של 'עזר מציון'. עברתי שתי השתלות מח עצם מתורם זר: לפני שנתיים, ושוב כעבור חצי שנה. אני אסירת תודה לתורם שלי שבחר לתת לי הזדמנות לחיים, ול'עזר מציון' שמתחזקים את המאגר המדהים הזה. ישנם גם הדברים הכביכול קטנים אבל משמעותיים מאוד – מתנדבים שעברו עם עגלות כיבוד, אימא שלי והמלווים שהיו איתי".

בימים אלו היא לומדת פסיכותרפיה מתוך רצון לעזור לאנשים. "במחלה הזאת יש דברים שהם בשליטתנו ויש דברים שלא. אני מאוד אוהבת את המשפט 'תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, את האומץ לשנות את אשר ביכולתי, ואת התבונה להבחין בין השניים'. זה מה שהחזיק אותי לאורך כל הדרך. צריך לדעת היכן להתאמץ והיכן לשחרר, אחרת המשא על הכתפיים כבד מאוד. אני אדם אופטימי. יש לי רצונות ושאיפות שמובילים אותי קדימה, ואני בעיקר מחייכת ומחכה לדברים הטובים שמצפים לי בהמשך".