כשנעמי עלתה מצרפת לפני עשר שנים, היא עברה תהליך התאקלמות וחשבה שהחלק הקשה מאחוריה. עבר זמן ואז בתה הבכורה חלתה בסרטן, ונעמי יצאה למסע אל ההחלמה. אומנם המסע עוד לא הסתיים, אבל בזכות הרבה כוחות נפש והרבה אנשים טובים בדרך, היא תצא מחוזקת בעז"ה.
נעמי נולדה בצרפת, בעיר קטנה ליד פריז, אחת מחמישה ילדים. לישראל החליטה לעלות לפני עשר שנים, כשהייתה כבר אם לשני ילדים, אלה, שהייתה אז בת שנתיים, וראובן, שהיה אז בן שנה. בישראל חיכו לה אחיה הגדול ואחותה הגדולה, ובצרפת נותרו אמה ושני אחים נוספים.
ההתאקלמות בנתניה לא הייתה קלה. היא הייתה מלווה בפחד ובקושי, אבל הם חלפו. לפני כשנה וחצי הבחינה הבת הבכורה אלה, שהייתה אז בת 11, בגוש קטן בגרון שלה. "כבר הבנתי עברית", מספרת נעמי, "יכולתי להסתדר בעברית ביום-יום, אבל לדבר עם רופאים על סרטן... זה עולם אחר. זה היה קשה מאוד".
תהליך האבחון ארך שלושה שבועות, ובסיומו הגיעה נעמי עם אלה למחלקה האונקולוגית בבית החולים שניידר. "כשאמרו לנו להגיע לשניידר כבר הבנתי במה מדובר, אבל אני אישה שמשתדלת להאמין בטוב, ולכן לא נתתי לעצמי להאמין לגמרי. אחרי בדיקת מח עצם הרופאים באו לדבר איתי, והכול נכנס לסחרור".
האמונה בטוב וראיית הטוב היא משהו שאי אפשר להחמיץ בשיחה עם נעמי. היום, לאחר שבעלה לשעבר חזר לצרפת, היא מגדלת לבדה את שלושת ילדיה. הצעיר מהם, צבי, שנולד לאחר שעלו, היה בן 5 בלבד בתקופת גילוי המחלה. ההתמודדות עם מחלת הסרטן שתקפה את אלה נעשתה לחלק בלתי נפרד ולא קל בשגרת חייהם. למרות זאת, לדברי נעמי, ההתמודדות נתנה לה המון. "בעולם הזה, זו רק שאלה של אמונה", היא אומרת. "אם את מאמינה, את יודעת שהכול לטובה והכול עובר. ראיתי שהטובה שלי היא להיפגש עם כל האנשים שליוו אותנו".
את 'עזר מציון' היא פגשה מייד במחלקה האונקולוגית. "דיברתי עם יומי [דזילובסקי, מנהל מערך הסיוע לילדים חולי סרטן ב'עזר מציון'], פגשתי את בנות השירות במחלקות, ומייד אמרו לי שהם פה לכל מה שאני צריכה. הם לקחו חלק מהפחד שלי. אנחנו מנתניה, לא קרובים לבית החולים, והם קישרו אותי ל'בית אורנית', שבו יכולתי להתארח עם משפחתי, כדי שלא אשאר לבד עם אלה בשבתות".
בית אורנית, היא משתפת, היה בשבילם הצלה אמיתית. הוא לא רק נתן להם מקום לשהות בו, הוא היה בשבילם מקום שהם רצו מאוד להגיע אליו, מקום שנתן להם חוויות טובות ונעימות בתקופה לא קלה. גם אלה, כשמצבה אִפשר, הגיעה לנוח בבית אורנית וליהנות מהפעילויות שם. "אלו דברים שאין בצרפת. זה שירות שפשוט אין במקום אחר. בכל יום אני אומרת תודה על שהייתי פה בניסיון הזה; שהגעתי לישראל, שהייתי בשניידר, שהכרתי את 'עזר מציון'. אי אפשר לעבור את זה לבד".
מחלת הסרטן השפיעה על המשפחה כולה. אחיה הצעירים של אלה לקחו את המחלה קשה. "צבי הקטן לא הבין", מספרת נעמי. "הוא אמר לי 'את לא אמא שלי, את רק עם אלה'. היה להם קשה מאוד להישאר לבד בבית. יש איזו טראומה לילדים כשאמא נעדרת מהבית הרבה זמן. הגדול יותר, ראובן, לקח על עצמו את תפקיד הגבר בבית. הוא היה אז בן 10. ההבדל בינו ובין אלה הוא בסך הכול אחד עשר חודשים, אבל האתגר ביגר אותו מאוד. "הניסיון של המחלה הוא לא רק שלי או של אלה, הוא של כולנו, וראובן לקח את הניסיון על כתפיו והחליט שהוא מתפקד כמו אבא בשביל אחיו הקטן. אני גאה בו מאוד".
היום אלה בתהליך החלמה. היא בטיפול תרופתי מלווה בטיפול רפואי קבוע, אבל כבר לא מאושפזת בבית החולים. "התרופות גורמות לה בחילות ותופעות לוואי. היא עדיין לא בריאה. היא הולכת לבית הספר, אבל לפעמים בגלל הבחילות אני משחררת אותה. לא קל לנסות לחנך, לגדל, בליווי המחלה, אבל זה מה שיש".
למרות זאת, אלה ונעמי אוהבות לבקר בבית החולים וגם בבית אורנית של 'עזר מציון'. "אין לנו זיכרונות רעים. היו הקאות, היה כימו, אבל עדיין, כשצריך להגיע לבית החולים, אלה שמחה. היא מתרגשת. וגם אני. אני אוהבת את כולם, כיף לנו לבוא. הצוות של בית החולים, הצוות של 'עזר מציון', נהיו חלק מהמשפחה שלנו. בלי לעבור את התקופה הזאת לא הייתי יכולה לראות את כל האהבה שיש בעולם. צריך לחיות חוויות כאלה כדי להבין שיש אהבת חינם כזו בינינו".
03-9277772השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
הצהרת שימוש בעוגיות (Cookies)
אנו משתמשים בעוגיות (Cookies) ובטכנולוגיות דומות לצורך הפעלת האתר, ניתוח שימוש, שיפור חוויית הגלישה והתאמת תכנים ושירותים להעדפות הגולשים. חלק מהעוגיות חיוניות לתפעול האתר, ואחרות נועדו למטרות סטטיסטיקה, שיווק או התאמה אישית. לחיצה על 'אישור' היא הסכמה לשימוש בכל סוגי העוגיות כמפורט במדיניות הפרטיות שלנו. בכל עת אפשר לשנות את הגדרות העוגיות באמצעות לחיצה על 'ניהול הגדרות'. למדיניות הפרטיות >
