נלחמת על החיים: ההתמודדות של ציפי אנגלמן עם מחלה ושכול

נלחמת על החיים: ההתמודדות של ציפי אנגלמן עם מחלה ושכול

רגע לפני פרוץ המלחמה חלתה ציפי אנגלמן בסרטן. בהמשך נפל אחיה, אל"מ יצחק בן בשט, בעזה. קודם לכן איבדה ציפי את אחותה ואת חברתה הטובה, והיא למודת ניסיון בהתמודדות עם משברים ובטוחה שגם מתוך האסון הזה היא רק תצמח. בתוך הכאב הכפול היא מצאה מזור במחנה הנופש של 'עזר מציון'. עכשיו היא מקווה שבשנים הבאות יחזור בעלה להתנדב במחנה כפי שנהג בעבר

יומיים לפני פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל' גילתה ציפי אנגלמן גוש חשוד באזור החזה. האבחנה הגיעה כמה שבועות אחר כך – סרטן. היא התמודדה בגבורה עם הניתוח והטיפולים, בעוד בני בעלה מגויס בצו שמונה. כשהיה נראה שמצבה משתפר מעט הגיעה הבשורה הקשה – אחיה, אל"מ יצחק בן בשט (בנבה), גיבור ישראל, מפקד החפ"ק של מח"ט גולני, נפל בעזה.

אובדן שמלווה את החיים זה לא האובדן הראשון שציפי נאלצה להתמודד איתו. אחותה סיון נפטרה באופן מפתיע, וחברת הנפש שלה ציפי רימל נהרגה בתאונת דרכים. למרות זאת היא בוחרת שוב ושוב בחיים ובעשייה.

ציפי (43), מורה ומנחת הורים, נשואה לבני (43), בעלים של חברת בנייה. השניים הורים לשישה בגיל 21-6 וגרים מאז ומתמיד בנווה צוף. "ההורים שלי הם ממקימי היישוב, ובגלל מה שעבר על המקום, תמיד הייתי חשופה לשכול. כשהייתי בתיכון הייתה האינתיפאדה. חברות שלי איבדו בני משפחה, ושוב ושוב מצאתי את עצמי בתפקיד התומכת. בחבורה שהקיפה אותי כולן איבדו מישהו קרוב, חוץ ממני".

ציפי ובני הכירו ביישוב והתחתנו לפני 23 שנים בגיל 20. "לאחר נישואינו עברנו שני משברים משפחתיים – הבית של ההורים שלי היה מעץ והוא נשרף עד היסוד, ואבא שלי חלה בסרטן וברוך ה' החלים. ואז הגיעה שמחה גדולה; האחות הצעירה ממני, סיון, התחתנה. היינו כולנו מאושרים שהגיע רגע גדול כזה אחרי תקופה לא קלה".

פחות משלושה חודשים לאחר מכן, כשהמשפחה הייתה בחופשה, החלה סיון לפרכס ופונתה לבית חולים. "עד אז היא הייתה בריאה, ופתאום במשך שבועיים וחצי היא לא הפסיקה לפרכס. רופאים מומחים מהעולם טענו שזה המקרה השנים-עשר המתועד של פרכוסים אוטואימוניים. בסופו של דבר, בסוף יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, היא נפטרה בעודה בת 23 בלבד. הלוויה הייתה ביום העצמאות".

ציפי מספרת כי זו הייתה מכה למשפחה, אך בתוכה היה גם מסר ברור שהגיע מההורים המיוחדים והערכיים שלה – להמשיך לחיות. "באותו קיץ כבר טסנו לחופשה בלונדון. להורים שלנו היה חשוב שנדע שלמרות הכול יש בחיים האלה גם שמחה. החיסרון של סיון היה עצום, אבל ההורים לא נתנו שניפול. הייתי קשורה אליה מאוד, והמשבר היה קשה. המשכתי ללמד בבית הספר ובכיתי המון לתלמידים שלי. החלטתי לעשות עם עצמי משהו והלכתי ללמוד לתואר שני בייעוץ משפחתי. לא פתחתי קליניקה, רק התנדבתי. היה דבר שריחף מעל והטריד אותי מאוד במשך השנים: אחת החברות הטובות שלי ניתקה איתי קשר מאז השבעה, ובהמשך קלטתי שיש תופעה כזו, שאנשים לא יודעים מה לעשות ואיך להתנהג עם קרובים שאיבדו את יקיריהם. משום כך, כל הזמן דיברתי על הנושא הזה עם התלמידים שלי: איך מתנהלים עם אדם שאיבד קרוב? איך מגיבים? איך ניגשים אליו? דיברתי סביבי גם הרבה על שכול אזרחי, שהוא שקוף ולא מדברים עליו ולא מבינים אותו מספיק, ומסרתי הרצאות בנושא".

השנים חלפו, ובשנת 2019 שוב פגשה ציפי אובדן, הפעם כחברה. ציפי רימל, חברתה מהיישוב, נהרגה בתאונה קטלנית עם בתה התינוקת נעם רחל. "ציפי הייתה אחות ליבי והייתה כאן בשבילי בכל שעה ביום. היו ביננו שיחות נפש ואהבה גדולה. גם הפרדה הזאת טלטלה את עולמי".

המלחמה הכפולה

ב-5 באוקטובר, יומיים לפני שפרצה מלחמת 'חרבות ברזל', הרגישה ציפי גוש חשוד באזור בית החזה. היא הבינה שלא מדובר במשהו שגרתי והתקשרה ישירות לרופא שליווה אותה בכל ההריונות, ד"ר ישראל יולס. "הוא אמר לי שלא אבהל ושאבוא אליו ביום ראשון".

אבל התוכניות השתנו. המלחמה פרצה, ובעלה בני, שבכיתת הכוננות של היישוב, יצא מוקדם בבוקר. "הפגישה עם הרופא נדחתה, ובינתיים הגוש גדל והכאיב לי ביד ובבית השחי. בבדיקת ממוגרפיה זיהו מהר מאוד שיש משהו לא טוב. עשו לי ביופסיה וגילו שיש לי גידול ממאיר".

היא אמרה לבני, שאם זה מפושט היא מבקשת שיניחו לה. "אמרתי לו, 'תן לי להיפגש עם סיון, עם ציפי... אל תדברו איתי על כלום אם זו מלחמה אבודה'. ברוך ה' התחוור לנו במהירות שזו לא מלחמה אבודה ושיש מה לעשות. רק בשלב שידענו את זה שיתפנו את הילדים. קשה במיוחד היה לי השלב של שיתוף ההורים. מה אפשר להגיד להורים שכבר איבדו בת צעירה? אבל עם כל ההלם הם התעשתו במהירות ושאלו במה הם יכולים לעזור".

היא עברה ניתוח, טיפולים כימותרפיים, טיפול ביולוגי והורמונלי וגם הקרנות. רוב הזמן ההתמודדות הייתה לבד. "בני לא ישן בבית בגלל צו 8, ואני המשכתי לעבוד כל עוד זה היה אפשרי. השגרה עזרה לי. ידעתי שהתלמידים צריכים אותי, וזה שמר לי על השפיות. למדתי גם לשחרר ולקבל עזרה ופניתי לאולפנה באזורנו לבקש חונכות שיהיו עם הילדים. הייתה לי גם עזרה קהילתית עם ארוחות. קשה מאוד ללמוד להיעזר, אבל לא הייתה ברירה ושחררתי".

החופשה של 'עזר מציון' שנתנה אנרגיה

זה קרה בנר רביעי של חנוכה, כשהיה נראה שהמשפחה מתעשתת מבשורת המחלה וכל אחד מבני המשפחה עסוק בשגרה שלו. אומנם ציפי לא הרגישה טוב, אבל היא קיבלה עירוי והייתה בדרך לישון. "פתאום, כשהשעה בשעון הייתה 23:23, נכנס בני הביתה, וידעתי בוודאות שזה לא אמור לקרות. הוא אמר לי – 'תתלבשי' וסירבתי. בלי שהוא אמר מילה הבנתי שאחי יצחק נפל. בני הפציר בי להתארגן. אמרתי לו: 'זה אומר שיצחק מת', והוא אמר: 'נכון'. התחלתי לצעוק ולהגיד לו שאני רוצה לראות את האמיץ שידפוק על הדלת שלנו ויגיד לי שיצחק מת. צעקתי שבבית הזה לא מודיעים על עוד מתים. לא אשכח לעולם את הטון והמבט שבהם הוא אמר לי: 'אני האמיץ'. בהמשך הגיע קצין ומסר את הנוסח הרשמי, ושוב פצחתי בצעקות. הילדים הגדולים התעוררו ומייד הבינו".

במשך התקופה ההיא דאגת שיקרה לו משהו?

"תמיד יש בתודעה מחשבות. אפילו ניקיתי הרבה את הבית, כדי שאם חלילה יבואו להודיע לי משהו – הבית יהיה נקי. יצחק כבר היה משוחרר מהצבא, אחרי שירות קבע ארוך שנים. הוא הספיק לטייל בחו"ל עם אשתו וארבעת הילדים. מי היה חושב? הדאגה שלי תמיד הייתה מופנית לאלו שהיו תלמידים שלי".

האירוע טלטל את עולמה. "באותם ימים התנגן לי בראש כל הזמן השיר 'מה אתה רוצה ממני?' של חנן בן ארי, וזו באמת השאלה ששאלתי שוב ושוב".

אחרי ה'שלושים' הגיעה התשובה. "התאפסתי ואמרתי: 'אני יודעת מה רוצים ממני. רוצים שאפעל כדי שאדם שחווה שכול לא ירגיש בודד בעולם. זה מה שהוא רוצה ממני. התיישבתי וכתבתי הרצאה שבה אני מגוללת את כל הסיפור שלנו – מההתמודדות עם האובדן של סיון, דרך התמודדות עם האסון של ציפי ועד לנפילתו של יצחק, שזה כביכול שכול שבמדינה שלנו מכירים ויודעים לעטוף, אבל בפועל – לא. יש כאלה שגם את זה לא יודעים להכיל. מסתבר שהאחים השכולים הם הדבר הכי שקוף שיש. ומה עם הילדים שלי, שאיבדו דוד? ומה עם טיפול זוגי בעקבות כל מה שבעלי ואני עוברים? החלטתי שאעשה הכול כדי שתהיה כמה שיותר תמיכה והכלה של הסביבה לכל מי שבאבל, כדי שכל אחד יוכל לבחור בחיים". 

היא עזבה את ההוראה וכיום מקדישה את זמנה למה שהיא מגדירה משימת חייה: לקדם את נתינת הדעת ואת המקום של משפחות שכולות. אני שואפת לדבר על זה בכל מקום אפשרי. זה החזיק ומחזיק אותי. למשל, אני שבורה מהעובדה שהחברים של יצחק לא מדברים איתי, אבל מבינה שהם פשוט לא יודעים שאני מצפה לזה. לכן אני בתקווה שכאשר אדבר על זה, זה יקרה".

מה המסר המרכזי שאת רוצה להעביר לאנשים?

"שיהיו ערניים. שלא יפחדו מהשכול. שלא יחשבו שמיותר להתקשר או לשאול. להפך. שלא יעברו את הכביש כשהם פוגשים מישהו שאיבד קרוב. צאו מהמבוכה. אל תחשבו פעמיים אם לבוא לנחם. תלמידים שלימדתי לפני שנים שיתפו אותי שהם היססו אם לבוא לנחם, כי לימדתי אותם מזמן ממש, אבל מבחינתי זה היה מחזק וזה חימם לי את הלב. תבואו. תחבקו. תזדהו. כמה חיזק אותי שאנשים שלחו בפורים משלוחי מנות ושידרו לי שהם איתי".

להיות בצד הנותן

במשך שנים המשפחה הייתה רגילה להיות בצד הנותן ולהשתתף במיזמים למען הזולת. בעשור האחרון בני מתנדב פעמיים בשנה בטיולי הג'יפים שעורכת 'עזר מציון' למשפחות של חולי סרטן. "מאז שקנינו ג'יפ היה ברור לנו שהוא ינוצל לטובה למטרה הזאת. בני תמיד חוזר מאושר מהטיולים האלה ושמח מאוד שהוא יכול להתנדב ולעזור. זו חוויה עצומה של נתינה. השנה, כשמארגן טיולי הג'יפים במחנה הנופש של 'עזר מציון' שאל אותו אם הוא יכול להגיע, הוא היה המום לשמוע שהפעם בני מגיע מהצד השני של המתרס".

מחנה הנופש של עזר מציון כנקודת אור

והם אכן הגיעו. "בקיץ יצאנו לחופשה משפחתית קסומה של 'עזר מציון'. אני יכולה להגיד חד-משמעית, שבלי היוזמה של 'עזר מציון' למען חולות הסרטן לא הייתה כאן חופשה משפחתית, וזה היה עלול להיות הפסד גדול, כי זה היה כל כך קסום, מרגש ומרפא. לפני הכול ריגש אותי שרואים אותנו – לא רק אותי, אלא גם את הילדים שלי ואת המשפחה שלי. זה נתן לנו המון כוחות".

איך היה שם?

"ברגע שהגענו העמיסו עלינו מתנות וגלידות ופינוקים, משחקי קופסה, קופסאות לגו ותמרוקים. הייתה תחושה של שפע עצום. הילדים היו בהיי. הגעתי לשם מייד אחרי טיפול, ובשעות הראשונות הסתגרתי בחדר ואמרתי לבני – 'מה אני עושה פה? למה קיבלנו את כל המתנות האלה?' לרגע חשבתי אפילו לחזור הביתה. הוא אמר – 'אני זורם איתך, רק בואי נלך לראות מה עם הילדים'. הצמידו להם מדריכה כי ידעו שאני חלשה, וכשבאתי ראיתי אותם צוחקים ומאושרים כמו שהם לא היו הרבה זמן. הם קיבלו את מה שאני לא יכולה להעניק להם עכשיו. נשארנו ונהנינו מכל רגע. גם ברמת התוכן – היו שיחות להורים וסטנד-אפ שצחקתי בו כמו שהרבה זמן לא הצלחתי לצחוק. נכון, קשה לצחוק, ותמיד האחים שלי במחשבות שלי, אבל אני לומדת לחיות באופן שהם איתי בכל מקום ובכל מצב רוח. 'עזר מציון' היו שם בשבילנו ובגדול".

ממשיכים קדימה למרות הכול

מעבר לנופש שעשה לך טוב, מה את עושה למען עצמך?

"אני מקבלת הורים להנחיית הורים ועובדת בשיטת מכלול, שלמדתי בעבר. אני עסוקה גם בהכנות להרצאה שלי, שתגיע בעזרת ה' לכל קהל, כי שם השליחות שלי. במלחמה הזאת אנשים רבים כל כך איבדו קרובים, ובכל אובדן כזה קשורים המון מעגלים. זה הנושא שצריך לעמוד בסדר היום בזמנים כאלה. צריך לדעת איך להגיב ומה להגיד ואיך לתמוך. לא לפחד להזמין מישהו שאיבד קרוב, לסעודה או לכינוס כלשהו. לא לשכוח אותם".

מה עשו כל ההתמודדויות לאמונה שלך?

"ודאי שזה לא פשוט. כל אחד מתמודד עם שאלות באמונה ובוודאי במציאות כמו שלי, אבל יותר מכול אני יודעת שהקדוש ברוך הוא ייעד אותי לשליחות חשובה מאוד וזיקק לי את היכולת להעביר מסר לסביבה: צריך לדעת איך להגיב ולהתייחס במקרים של שכול, ורק לא להתעלם. גם למשפחות השכולות יש לי מסר: יש חיים אחרי. זה לא קל, ותמיד זה לצד העצב, אבל אפשר לחיות חיים שלמים עם השכול ועם הקשיים".