כמה טוב שנפגשנו

עד גיל 5, ישראל פולק היה ילד רגיל לכל דבר, מתקשר ומתפתח. מדי פעם נתקלו הוריו בסימני שאלה שהעיבו על התנהגותו, אבל לא הייתה הגדרה ברורה וחד-משמעית שהסבירה אותם. כשהיה בן חמש, למחרת ל"ג בעומר, הפכו סימני השאלה לסימני קריאה אדומים ובולטים. ישראל אובחן כחולה אפילפסיה ונפגע מבחינה קוגניטיבית. 
"נכנסתי לחדר וגיליתי אותו חסר הכרה ומפרכס", סיפרה אימו בתיה, "הזמנו אמבולנס וטסנו לבית חולים. הילד שלי אובחן כחולה אפילפסיה, המוח שלו נפגע והתנהגותו השתנתה מקצה לקצה. הוא נעשה אלים, תוקפני וחסר גבולות. לא הצליחו להחזיק אותו בגן, לא היה רגע אחד שהוא ישב בשקט. ישראל הוא השני מחמישה ילדים, וההתמודדות בבית הייתה מורכבת מאוד".

האתגרים בבית ובמשפחה 

ביום קשה אחד קיבלה בתיה את מספר הטלפון של 'עזר מציון' במחוז צפון, ומאז נכנס הבית לסוג של שגרה. "לפני כן לא היה לנו במי להיעזר. אנחנו גרים בכרמיאל והמשפחות שלי ושל בעלי גרות במרכז. 'עזר מציון' נתן לנו מעטפת סיוע בכל התחומים: ארוחות, כביסות, מענה נפשי ותמיכה קריטית בסוגיות קשות שההתמודדות הציפה בי". 
היום המשפחה מתנהלת בשגרה. ישראל השתלב במסגרת מיוחדת המתאימה לו ולצרכיו, טוב לו שם והוא מוצא את מקומו. אבל הפגיעה הקוגניטיבית, שבתיה מאמינה בכל הלב שהיא זמנית, נוכחת מאוד בחייהם ומשפיעה על כל המשפחה ברמה היום-יומית.

הצורך בהשגחה מתמדת

ישראל דורש השגחה צמודה ממש. אין אפשרות להשגיח עליו ובו-זמנית לטפל בילדים האחרים או בבית. בכל רגע ישראל עלול לסכן את עצמו או את אחיו, ונדרשת לו שמירה הדוקה מתמדת. בכל שעה שהילדים נמצאים בבית ונמצא גם ישראל נדרשת נוכחות של שני מבוגרים לפחות: האחד עם ישראל, והשני עם שאר ילדי המשפחה, שהתרחבה מאז ומונה מלבדו עוד חמישה ילדים. כשאחד מההורים לא נמצא נכנסות לתמונה מתנדבות שמפנות מזמנן ומגיעות לעזור בבית.

עזרה שהפכה לשגרה

 "כיום מגיעה אלינו מתנדבת בכל יום שלישי אחר הצהריים, וגם בערב שבת. ישראל מכיר ואוהב אותן, והן אוהבות אותו. הן יוצאות איתו לטיולים, אופות איתו, מעסיקות אותו בפעילויות. הן חלק מהמשפחה שלנו, ואני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהן", מודה בתיה. "כל מתנדבת היא מתנה אמיתית, מתנה שאני לא יודעת להגיד עליה תודה. לאחר תקופה שהן מגיעות אלינו, הן כמו אחיות שלי. אני חושבת עליהן, על המבחנים שהן לומדות אליהם, על מה שהן עושות. כשאחת מהן מתחתנת, אני מתרגשת כאילו אחותי התחתנה. אילו הן היו יודעות כמה משמעות יש לכל שעת התנדבות שלהן, הן היו מעריכות את עצמן בלי גבול. בזכותן יש לי כוח ליום שלם. הן מאפשרות לי להיות אמא נורמלית לילדים שלי".

אין גבול לנתינה

אחיו הבכור של ישראל, ילד רגיש ופיקח בן 8, לוקח על עצמו אחריות גדולה. כשאין מתנדבת בסביבה הוא מתנהג כמו מבוגר ממש. המתנדבות משחררות אותו מהעול הזה ומאפשרות לו להיות פשוט ילד. הן נמצאות שם ברגעים לא קלים, לעיתים מביכים או אישיים מאוד, אבל הן שומרות על פרטיות המשפחה ומכבדות אותה, וזה משמעותי מאוד לבתיה ולבני משפחתה. "אין גבול לנתינה שלהן. אני מאחלת ומייחלת בשבילן שיהיו תמיד בצד הנותן ויזכו תמיד להיות שם בשביל אחרים".