חזרתי כדי לתת – סיפורי מתנדבים שהפכו את הכאב לאור

הם מכירים את הסיפור מקרוב. חלק מהם ישבו במחלקות בתי החולים, אחרים השתתפו בפעילויות כילדים הזקוקים לתמיכה, כולם הרגישו את הפחד והבדידות. כעת, כשהם בצד השני, הם מתנדבים בארגון.

סיפורים של קושי ושל אור, של ייאוש ושל תקווה

 

שקד ישועה הייתה רק בת 9 כאשר חלתה וחייה התהפכו. הסרטן הגיע בלי התראה מוקדמת והמשפחה כולה נכנסה לשגרת מחלה: טיפולים, הקרנות, אובדן ימי עבודה, ובמילים שלה: הכול משתגע.

מהרגע הראשון, 'עזר מציון' פשוט היו שם, עם תמיכה טכנית ומורלית, טיולים, הפתעות, וכמובן מחנה הקיץ. "במחנה הקיץ אתה נכנס לעולם אחר", משתפת שקד, "עולם שהוא רק טוב. מהרגע שאתה נכנס לשער, לא מפסיקים לשמח אותך בפינוקים, במוזיקה, במצב רוח טוב ובכל מה שצריך בשביל פסק זמן מושלם בתוך התקופה המטורפת הזאת. הצוות פשוט היה שם, עם כל הלב, רק בשבילנו. הייתה לנו כמשפחה חוויה טובה מאוד, ואני החלטתי שאני רוצה לסגור מעגל. היה לי כל כך טוב, אני רוצה להחזיר. סוף-סוף החלמתי. אני נקייה מסרטן, והיום אני באה כמדריכה".

כמדריכה, שקד מלווה את המשפחות ומראה להן, דרך הסיפור האישי שלה, שאפשר לנצח. היא נחושה לשמח, להשרות שלווה ולהעניק תקווה, והיא גם מצליחה ובגדול. ככה זה, מדריכה שעשתה דרך.

 

1.2. כשאהובה פלאוט, יועצת חינוכית, יצאה לפנסיה, היא התחילה קריירה חדשה: מפעילת עגלת קפיטריה בבית החולים אסותא באשדוד. אחת לשבוע עוברת אהובה עם העגלה, מוזגת קפה, עוטפת עוגה במפית ומגישה אותם בחיוך שאי אפשר לעמוד בפניו. אהובה משקיעה בקריירה שלה: היא מעשירה את העגלה בקפה משובח, בחלב מכמה סוגים, ואפילו בעוגה ביתית שהצוות וגם החולים שכבר מכירים אותה אינם מוותרים עליה. במחלקת הריון בסיכון יזמה אהובה התנדבות מיוחדת במינה: סדנאות יצירה ייחודיות לנשים המאושפזות. הסדנאות מעשירות, ממלאות בתוכן את ימי האשפוז הארוכים ומעניקות הרפיה נפלאה. 

"ההתנדבות בשבילי היא הרבה מעבר לתעסוקה חיובית ומועילה לשנות הפנסיה", אומרת אהובה. "בעלי חלה בלוקמיה, וחייו ניצלו הודות לתרומת מח עצם שקיבל דרך המאגר של 'עזר מציון'. ההשתלה ברוך ה' הצליחה, והוא בריא ומרגיש טוב. כעבור שנה מהתרומה פגשנו את התורם ומאז אנחנו בקשר איתו ועם משפחתו. בהתנדבות הזאת אני מחזירה מעט ממה שקיבלנו".

זו לא רק התנדבות, זו משימה משפחתית; גם בעלה של אהובה מתנדב ומסייע בעת הצורך בתיקון גלגלי עגלות הקפיטריה, ויחדיו הם משמשים כוח עזר משמעותי ומוכיחים שגלגל הנתינה מסתובב בעולם: פעם אתה מקבל חיים, פעם אתה נותן אותם לאחרים.

 

בגיל 7 הפריח יונתן בלון עם משאלה: בריאות לליאור, אושר, שמחה ואהבה. הוא הוסיף סמיילי ושלח את הבלון שלו בטקס מרגש בסיום מחנה הקיץ של 'בית אורנית'. 

היום יונתן בן 16, והוא משתף: "אני הבכור במשפחתי. לפני 9 שנים חלה בסרטן אחי התינוק, ליאור בנימין ז"ל. אני זוכר את ההורים שלי עסוקים ומתזזים בין בית החולים ובין הילדים שבבית. זו הייתה תקופה מורכבת וסוערת. אני בעצמי הייתי מגיע מדי יום לבית החולים כדי לבקר את אחי, ואני זוכר את המפגש היום-יומי עם מתנדבי 'עזר מציון'. ישבתי והתבוננתי בהם כמעריץ קטן. הם היו מדהימים והנוכחות הקבועה שלהם הייתה נקודה של אור עבורנו. במחנה הקיץ השתתפנו כמשפחה, ובשבילי כילד קטן זו הייתה חוויה מהממת. הייתי בעננים". בכל השנים שחלפו מאז פטירתו של ליאור שמרה המשפחה על קשר עם המתנדבים שליוו אותם אז ונעשו לידידים קרובים. ליונתן היה ברור שברגע שיוכל הוא יצא להתנדבות דומה. "בשנה הקרובה אתחיל התנדבות קבועה במחלקה. כבר בקיץ האחרון השתתפתי בנופשון כחלק מהצוות. באתי נחוש 'לקרוע את עצמי' ולייצר לילדים ולמשפחות חוויה מושלמת כמו זו שקיבלתי אני בזמנו. מקווה שהצלחתי".

אביה של נועה חלה לפני 3 שנים. כאישה צעירה בת 23 ובת בכורה, ליוותה נועה את הוריה במסע הבדיקות, הטיפולים, הייאוש והתקווה. לאחר כשנה התחילה נועה להרגיש לא טוב. היא חשה חולשה וכאבי ראש, אך היה ברור לה שהרקע לזה רגשי והמתח הוא הנותן בה את אותותיו. ביום שהרגישה רע במיוחד היא פנתה למיון, ובאותו יום הייתה בידה אבחנה: היא חולה בלוקמיה.

הכול קרה מהר כל כך. את הבוקר התחילה נועה כרגיל, ובערב מצאה את עצמה במחלקה האונקולוגית, בפתחה של חזית חדשה: המלחמה על חייה שלה.

"זה היה מסע – מסע", היא משתפת. "היו רגעים לא קלים. זו הייתה תקופה מאתגרת מאוד והשתדלנו לבחור בחיים ובטוב. כשאבי חלה נחשפתי לעשייה המדהימה של 'עזר מציון' ורציתי להיות שותפה. התחברתי לקבוצת הווצאפ של מתנדבי הארגון, וכבעלת עסק בתחום הקונדיטוריה התחלתי לשלוח לחולים מארזי שי ופינוקים. כשחליתי והתחלתי לקבל בעצמי מארזים, פינוקים, עיטוף ותמיכה מ'עזר מציון', הרגשתי כמה זה משמעותי. החיבוק הזה, הידיעה שאתה לא לבד ויש מי שחושב עליך ודואג לרפד לך את הדרך – מדהימים".

נועה החלימה, ואת ההתנדבות שלה היא העמיקה והרחיבה. היום היא עושה זאת מתוך הבנה עמוקה של החוויה המורכבת, הזדהות אמיתית ורצון להעניק לאחרים בדיוק את החיבוק שהיא קיבלה בעצמה ברגעים הקשים ביותר.