הגנטיקה של החסד: סיפורה של משפחת ארונובסקי

לפעמים, כדי להבין כמה התקדמנו, צריך רק להיזכר מה היה כאן פעם.
דוד ארונובסקי מירושלים, בן 60 ואב לחמישה, זוכר היטב את תהליך תרומת מח העצם  שלו לפני כעשור. בהומור אופייני הוא מתאר את השיחה שקיבל מ'עזר מציון' על התאמתו לאישה חולה, נזכר בהכנות לתרומה ומשחזר את ההליך עצמו. "מכונה ענקית עמדה שם בקצה החדר, והדם שלי היה צריך לעשות את המסע עד אליה", הוא מספר, "אלו היו שש שעות של שכיבה מוחלטת. שתי ידיי היו מנוטרלות, וכשהייתי צריך להפוך דף בחוברת שהבאתי איתי, או אפילו לגרד באף, אשתי הייתה שם כדי לעזור לי". הפרוצדורה נעשתה בבית החולים בלינסון, ואף שהייתה כרוכה באי-נוחות מסוימת, הזכות להציל חיים עמדה לנגד עיניו וגברה על הכול.

הדור הבא – יהודה, הבן, ממשיך את הדרך

שנים עברו, וגם בנו של דוד, יהודה, קיבל שיחה מרגשת על התאמתו לתרום מח עצם לחולה סרטן הזקוק להשתלה. גם ליהודה היה ברור שהוא יהיה שם, מתוך הכרה עמוקה בהזדמנות שנפלה בחלקו – להציל חיים. כבדרך אגב הוא סיפר לאביו על התרומה המתוכננת.
"מייד אמרתי לו שאני בא איתו, שאי אפשר להסתדר לבד", מספר דוד. הוא ציפה לחזור על החוויה המוכרת והנוקשה של לפני עשר שנים, אך כשבא ללוות את יהודה ציפתה לו הפתעה: איסוף הדגימה בבית אורנית היה תהליך קל ופשוט בלי השוואה למה שזכר. "זה היה הרבה יותר ידידותי; שלוש שעות, ידיים משוחררות, אפשר לגרד באף ואפשר להתכתב עם חברים. התמיכה שלי הייתה בעיקר מורלית".

התרומה היא לא בחירה, אלא מחויבות מוסרית.

התפתחות הטכנולוגיה והרפואה שינתה את חוויית התרומה מקצה לקצה. מפעולה מורכבת ומגבילה נעשה ההליך נגיש וידידותי. מה שלא השתנה הוא תחושת המחויבות. יהודה מדגיש באותה נחישות של אביו: "ברגע שמקבלים שיחה כזאת, אין שאלה של כן או לא. מבחינתי זו חובה. זו הזדמנות להציל חיים, ואנחנו צריכים לתפוס אותה בשתי ידיים". בשבילו, כמו בשביל אביו, זו לא בחירה, אלא מחויבות מוסרית.

סטטיסטיקה נדירה – שלוש התאמות במשפחה אחת

באופן מופלא, בן נוסף של משפחת ארונובסקי קיבל גם הוא הודעה על התאמתו לתרום מח עצם, אך לבסוף התרומה לא יצאה לפועל בשל מצבו הרפואי של החולה, שלא אִפשר זאת.
הסיכוי למצוא שלוש התאמות במשפחה אחת, אפסי ממש! אבל במשפחה שבה חסד ועזרה לזולת זורמים בעורקים, גם שלוש התאמות אינן יותר מדי.