כאן בונים: ענת ומאור כהן בונים מפעל חיים

המפגש הראשון של ענת ומאור כהן, הורים לשלוש בנות ובן הגרים בנחלת יצחק, היה בצבא, כששניהם היו בשירות קבע. "היינו בני 27, שירתי בענף הנפגעים של צה"ל, ושנינו טיפלנו באירוע משותף", מספרת ענת. "אני הייתי דתייה והוא היה אז בלי כיפה, וזה אחד הדברים שדיברנו עליהם בהתחלה. אמרתי שאני מוכנה להמשיך את הקשר רק אם אוכל לנהל אורח חיים דתי. זה היה כבר בפגישה השנייה שלנו".

מאור הבין כבר מהרגע הראשון שלקשר הזה יהיה עתיד. "ממש באותו מעמד, במפגש הראשון, אמרתי לה - 'אנחנו עוד נספר לנכדים שלנו שככה הכרנו'".

"הוא טוען שהייתי סנובית", היא צוחקת, "אני טוענת שהייתי נבוכה".

כעבור שלושה חודשים הוא הציע נישואין, ואחרי ארבעה חודשים נוספים הם עמדו מתחת לחופה. מאז ומתמיד הם ניהלו אורח חיים דתי, ומה שהתעכב מבחינתם הוא שלב הרחבת המשפחה. "אחרי חצי שנה כבר רצינו, אחרי שנה התחלנו טיפולים אבל הם לא הצליחו".

מלגו בסלון למפעל חיים

מאור הביא למערכת הנישואין תחביב רציני. "כל השנים, רכשתי ערכות של לגו, וגם את הדירה שלי ושל ענת מילאתי בקופסאות לגו. בשלב מסוים, שלוש שנים לאחר נישואינו, כשעדיין לא היו לנו ילדים ואני יצאתי לשנתיים של לימודים אקדמיים, נהיה לענת קצת צפוף והיא ביקשה שאתחיל לפנות ולהשתחרר מהכמויות שנערמו. קיבלתי את זה בהבנה והתייעצתי עם חבר, הרב איתן אקשטיין שמנהל את 'רטורנו' – מרכז לגמילה מהתמכרויות. חשבתי שאולי הוא ירצה שאתרום להם ערכות. הוא אמר לי: 'אתה רוצה שהקדוש ברוך הוא ישלח לך ילדים? תדאג אתה לילדים שלו' והציע לי לעשות משהו שיחבר את הלגו עם הילדים של 'עזר מציון'".

השאר – היסטוריה. מאור וענת הגיעו ל'בית אורנית' עם ארגזים של משחקי לגו, מאורגנים בקופסאות עם החוברות הנלוות. הם פגשו את דר' ברכה זיסר שניסתה להבין את פשר הרעיון המוזר. "במקום שאחרים ראו מוזרות, ברכה ראתה קסם", אומר מאור, "היא שדרגה את הרעיון והציעה שמאור בעצמו יבוא ויעביר חוגי לגו לילדים חולים".

בו במקום ניתנה לו האפשרות להתנסות. "היו שם שלושה ילדים. ניגשתי אליהם והתחלנו לשחק. זה עבד יפה, והחלטנו שאגיע פעם בשבוע להעביר חוג".

החוג החד-שבועי הפך עם הזמן לחוג של 5-4 פעמים בשבוע ולמפעל חיים בהתנדבות. בהמשך הוא אף זיכה את מאור בתעודות הוקרה ובהדלקת משואה באחד מטקסי יום העצמאות. בכל שנה הוא קונה לגו ב-2 מיליון שקלים מתרומות, ופוגש כ-1,000 ילדים. "בתחילת הדרך הייתה ילדה שביקשה הרבה שאגיע אליה לבית החולים. כעבור כמה זמן היא נפטרה, ואימא שלה ביקשה שאגיע לשבעה ואשלים את הלגו שבתה התחילה לבנות. באותו ביקור שלי היא סיפרה לי כמה משמעותי זה היה עבורה, וכך זה התפתח והתחלתי להגיע להתנדב לעיתים תכופות יותר".

זוגיות שמחזיקה את השליחות

ענת (45), תל אביבית במקור, עורכת דין, סגן אלוף במילואים, שמאז מלחמת חרבות ברזל משמשת מפקדת חמ"ל נפגעים בחירום, היא נכדתו של חיים בסוק, סגן ראש עיריית תל אביב בעבר. מאור (45), שכיום הוא אח סיעודי, נולד ביבנה ובגיל 20 עבר עם הוריו לעיר רחובות. הוא שירת כל השנים בצבא כקצין משא"ן ופרש לפני שלוש שנים. לפני כחצי שנה קיבל דרגת סגן אלוף במילואים.

חמש שנים לאחר נישואיהם, כשנה מאז החל מאור להתנדב, הגיע ההיריון המיוחל, עם תאומים, אך הם איבדו אותו בחודש השישי. "באותו יום, שהיה כבד ועצוב מאוד עבורנו, יצא מאור מהמחלקה להביא משהו, ושם, במסדרונות בית החולים 'איכילוב', הוא ראה ילד שקרא לו 'איש הלגו, איש הלגו, הבאת לי לגו?' הילד הזה הוא שהמציא את הכינוי המפורסם של מאור".

הזוג אסף את השברים, וזמן קצר לאחר מכן שוב הייתה תקווה. כל ארבעת הילדים – עדי שושנה (11.5), תמר בתיה (8.5), נעמי פאני (5.5) ויעקב חיים (3.5) נולדו אחרי טיפולי פוריות.

מאור המשיך בפעילות ההתנדבותית, עם הרוח הגבית של ענת. גם הילדים שותפים למצווה ושמחים להגיע איתו לחוגים ולעזור, לפרוק את המשחקים מהאוטו, אפילו לנסוע באוטובוס כדי להעביר לגו לילדים ביעדים שונים, כשמאור אינו מגיע בעצמו. היה מקרה מרגש שבו אחת הבנות קיבלה לגו במתנה וביקשה מאביה שייתן אותו לילד חולה במתנה.

ענת, יש לך קריירה תובענית וילדים קטנים, איך את מצליחה לאפשר את העשייה הזאת, סביב השעון, ולעודד את מאור להתמסר אליה, אף שגם הוא עצמו היה תמיד איש צבא עסוק?

"נתחיל מזה שמאור הוא אדם שאינו יכול לשבת רגע אחד. הוא חייב לתעל את האנרגיות לדבר הנכון, וזה בהחלט עובד טוב. הוא האדם היחיד שיכול להתחיל את היום בקריית שמונה ולסיים אותו בנתיבות עם כמה תחנות בדרך ולחזור הביתה לתל אביב. אני שותפה, שומעת ויודעת מה קורה, ותמיד שם בשבילו, אבל באמת שמעל הכול, החלק שלי הוא לשחרר ולתת לזה מקום. מובן שגם אותי הוא שולח למשימות פה ושם, אבל זה באמת בעיקר העשייה שלו".

מטבע הדברים, יש גם מקרים לא נעימים, ילדים שנקשר אליהם ונפטרו. את בתמונה?

"בוודאי. הוא יודע תמיד שאפשר לפרוק אצלי והוא גם כותב. יש לו פייסבוק פעיל והוא משתף, מספר. מהטור השבועי שכתב שם נוצרו ספרים עם סיפורים שבהם הוא משלב חוויות ילדות עם החוויות כאיש הלגו".

גם התפקיד שלך הנוכחי, במילואים, כמפקדת משמרת בחמ"ל הנפגעים בצה"ל, כבד ומאוד לא קל.

"אני באמת משתדלת לעשות אותו על הצד הטוב ביותר ולדאוג שאנשים ששומעים בשורה קשה כל כך, על החייל היקר שלהם שנהרג, יקבלו את ההודעה בצורה הנאותה ביותר וכמה שאפשר – פחות טראומתית".

את מגיעה עם מאור פיזית לבתי החולים?

"התמיכה שלי היא מאחורי הקלעים. בכל התקופה שמאור נמצא במחלקות האונקולוגיות ובפעילות של הלגו, אולי הייתי שלוש פעמים במחלקה אונקולוגית. אעשה הכול ותמיד אתמוך בעזרת ה', אבל ללכת לשם קשה לי מאוד. היכולת שלי להכיל את זה, מצומצמת".

מאור, אתה מלווה המון משפחות ובקשר איתן לאורך שנים. איך אתה זוכר את כולם? איך אתה מחזיק ראש?

"זה נכנס ללב ולא למוח. לכן אני מסוגל לזכור. אני עושה איתם שיחות, ההורים רוצים שאראה את הילד איך הוא גדל ובריא, ולכן זה לא מתחיל ונגמר במשחקים ובחוגים".

לצערנו, אתה גם מאבד הרבה חברים ילדים שנקשרת אליהם. אתה מטופל רגשית כדי לשאת את הכאב הזה ולהמשיך הלאה?

"בוודאי. גם ל'עזר מציון' חשוב שיהיה לי מישהו שאדבר איתו, שאפרוק, שאספר ואשתף. זה עושה אותי למטפל ותומך טוב יותר. אני חייב לשמור על עצמי כדי שאוכל להמשיך לעשות את זה. לפני זמן קצר טסתי לארצות הברית לבקר ילדה שהייתי בקשר איתה במשך ארבע שנות המחלה שלה. שבועיים לאחר מכן היא נפטרה. זה שובר וזה קשה מאוד. אני לא הולך ללוויות של הילדים, אבל אני נוסע לנחם ולשבת עם ההורים וחשוב להם הקשר איתי. הם גם לא מפרקים את הלגו שהילד שלהם בנה. הם אומרים שזה הזיכרון המשמח האחרון שלהם מהילד. לכן, אני הופך עולמות להביא לכל ילד את הלגו שהוא חולם עליו, כי יכול להיות שזה החלום האחרון שאנחנו מגשימים לו".

על הרכב הממותג של מאור איש הלגו יש מדבקה עם תמונה של הילדה איילה נחמיאס. "איילה חלתה שלוש פעמים, ובזמן שהיא התמודדה גם אמה חלתה. זה מקרה בלתי נשכח, כי המשפחה, שהגיעה ל'שיבא' מדימונה, ממש נקרעה בין שני חדרי האשפוז של השתיים. ביני לבין איילה נוצר קשר מיוחד. היא הייתה מחכה לי ונרגעת כשראתה אותי. היא הייתה חלשה כל כך, שאפילו לבנות בלגו היה קשה לה. אז הייתי מניח אותו לצידה ומנסה להעניק לה עידוד וכוח. בכל פעם כשהיא הגיעה ללון בבית אורנית של 'עזר מציון', הייתי מגיע לפגוש אותה. כשעזבתי את הצבא ועברתי לרכב שלי, ממותג, ביקשתי מהאם רשות לשים תמונה של בתה. לפני כמה שבועות היא התקשרה אלי לספר שהם מגיעים לבדיקות ומעקב, אחרי שברוך ה' איילה הבריאה, והחלטנו להפתיע אותה עם התמונה שלה על האוטו. השיא היה לצלם אותה כשהיא חזקה וחיונית ושערה ארוך, לצד התמונה של ראשה הקירח מימי המחלה. זהו ניצחון, והדברים האלה נותנים הרבה כוח וסיפוק".