חולה נפש, האומנם?!
בילדותי, תמיד חששנו מחולי הנפש שהתגוררו במוסד פסיכיאטרי ששכן בפאתי שכונת מגורינו, אי-שם, ליד השדה הפתוח. הם היו מוזרים, לא ממש הבנו מה יש להם, והמבוגרים גם הם לא ידעו או לא רצו להסביר לנו מי הם ולמה הם שם. היו הם, הייתה הרתיעה מהם, והיה הערפל שניתק והרחיק בינינו, כמו בין שני עולמות. עם השנים נסגר המוסד ההוא, ובמקומו נבנו בנייני מגורים. שנים רבות שמעתי מסביב סטראוטיפים על אנשים הסובלים ממחלות או מהפרעות נפשיות, ועם היכנסי כאשת מקצוע לעולם השיקום בבריאות הנפש, עלו בי כמה תובנות בעניין.
ראשית, סגירת המוסד הייתה חלק ממהלך גדול ששמו 'מודל האל-מיסוד'.
מודל האל-מיסוד שינה את הגישה, את ההבנה ואת התודעה המערכתית והקהילתית ביחס למתמודדי הנפש וביחס לבני משפחותיהם. המתמודדים יצאו מהמוסדות הסגורים ובמקומם קיבלו כלים ופתרונות חדשים לשילובם בקהילה, לבניית חיים חדשים ופרודוקטיביים. כן ניתן מקום למשפחות המתמודדים ולתפקידיהם בתהליך השיקום. מתוקף שינוי זה השתנתה גם גישתנו כקהילה למתמודד הנפש ולבני משפחתו. המתמודדים בתחום בריאות הנפש, וכן מתמודדים בתחומים אחרים, חיים איתנו בקהילה. רובם אינם בגדר 'רחוק מהעין רחוק מהלב', מאושפזים בבניינים אפורים שעומדים בפאתי שכונות, אלא חיים ונוכחים בליבנו ממש.
עם השנים התפתח מאוד תחום הטיפולים התרופתיים בהפרעות נפש. התרופות יעילות יותר ותופעות הלוואי שלהן פחותות. כך תיאבון יתר, עייפות כרונית, נראוּת זומבית – אדישות וחוסר חיוניות, שוב אינם מאפיינים מובהקים של מתמודדי הנפש המתהלכים בינינו. גם שיטות הטיפול הרגשי התמקצעו והתרחבו והשפעתן הברוכה ניכרת. עם זאת, ולמרות כל השינויים האלה, הסטיגמה עדיין קיימת.
בואו נדבר עליה רגע.
מהי סטיגמה? מה היא גורמת? האם אפשר להפחית סטיגמה?
סטיגמה היא אפיון של אדם כשונה מאחרים, לרוב באופן הנתפס שלילי ומעמיד את האדם במקום נחות ופחוּת ערך. סטיגמה מבוססת על דעה קדומה שמקורה בחוסר ידע ובחוסר הבנה. האדם שעליו מודבקת הסטיגמה, לרוב מפנים אותה, מרגיש נחות ביחס לאחרים, ומתוך כך הציפייה שלו מעצמו פוחתת, ותחושת המסוגלות והערך העצמי נפגעת. מציאות זו נקראת: סטיגמה עצמית. זה פועל כמו גלגל – הסטיגמה מזינה את הסטיגמה העצמית, והסטיגמה העצמית מזינה את הסטיגמה הכללית. לשתי אלו השפעה על הסטיגמה המשפחתית, וחוזר חלילה.
מעבר למעגל קסמים זה, לבני המשפחה של אנשים המתמודדים עם מחלה פסיכיאטרית יש נטייה לשמור את הדבר בסוד. בעקבות זאת המשפחה מפסידה תמיכה חברתית ותמיכה קהילתית ומתמודדת עם קשיים, עם חילוקי דעות ועם עימותים בתוך המשפחה.
האם אדם המתמודד עם בעיה נפשית נחות ממני?!
האם משפחה שאחד מבניה מתמודד אינה זקוקה לעזרה?
אלו שאלות שכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו.
אפשר וחשוב להפחית סטיגמה!
כיצד? על ידי לימוד, היכרות וחיבור.
ברמת הפרט – הסטיגמה העצמית המופנמת אינה תופעה שיש להשלים איתה. על המתמודד לעבוד כדי לשנותה. כאן נכנס לתמונה מודל ההחלמה, שבבסיסו מרחיב את זהותו של האדם מזהות צרה ומצומצמת של 'בעל מחלה' ותו לא, לזהות רחבה המורכבת ממכלול אישיותו – תכונותיו, יכולותיו, כישרונותיו וכו'. בהתאם למודל ההחלמה, הזהות רחבה יותר והמחלה אינה בהכרח שולטת על זהותו של חולה נפש.
ברמת החברה – יש לקדם פעולות נרחבות לצמצום הסטיגמה, כגון התנדבות בקהילה כדרך להתקרב לאוכלוסייה המתמודדת. מחקרים מוכיחים שהתקרבות לאדם שיש כלפיו סטיגמה עשויה לשנות גישה שלילית ולפתח גישה חיובית ואף לצמצם את הסטיגמה. התנדבות זו עשויה להיות למען המתמודד ואף – עם המתמודד, למען מטרה משותפת.
אין להירתע מיצירת קשר עם המתמודד ובני משפחתו, מפנייה להצעת עזרה או התעניינות במצב, וחובה להימנע מתיוג, מהעלבה ומדחייה חברתית. בעניין זה נזכיר את המעבר, שכבר קיים אך עדיין אינו מספק, משימוש במונח 'חולה נפש' כמילת גנאי, לשימוש בו כמונח המתאר מצב רפואי הנתון לאבחון ולטיפול של רופא פסיכיאטר.
כן חשוב להעלות את מודעות הציבור בכל הנוגע למחלות ולהפרעות נפשיות. זאת באמצעות המדיה והתקשורת ובאמצעות הנגשת והרחבת הידע המקצועי בנושא.
כתבה: מירית קרייזמן, עו"ס
מנהלת הידע והפיתוח באגף לבריאות הנפש
של 'עזר מציון'
הישארו מעודכנים הרשמה לניוזלטר
תנו לנו לעזור לכם צריכים ייעוץ? אנחנו פה
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם