איך מזהים פוסט טראומה?
הרב יחזקאל רוזנטלר, עו"ס מהאגף בריאות הנפש של 'עזר מציון', ומטפל רגשי מסביר בשיחה עם 'בקהילה' כיצד מתמודדים מבחינה נפשית עם ההשלכות של אסון מירון
"לא להדחיק, לדבר, לפתוח ולבטא את הכאבים והפחדים"
איך מזהים פוסט טראומה, האם לפעמים עדיף פשוט להדחיק, מה אומרים לילדים שנחשפו למראות קשים, ואיזה מענה ניתן לספק לתגובות רגשיות חריפות לאחר האירוע, האם לחזור לשגרה, ואיפה אפשר לקבל מענה מקצועי, עו"ס יחזקאל רוזנטלר משיב על כלל השאלות הקשות ומסביר כיצד מתמודדים מבחינה נפשית עם המשא הכבד של אסון מירון, בפרט עבור מי שהיה במקום ונחשף לרגעי האימה על ההר, דאגה בלב איש ישיחנה.
האסון במירון הוא אחד האסונות האזרחיים הקשים בישראל, והאסון הגדול ביותר שהציבור החרדי ידע בעשורים האחרונים. במהלך רגעי האימה על ההר, שהו באזור עשרות אלפי אנשים, חלקם נחשפו למראות נוראיים, לפעולות החייאה, ולרגעים שהמוח והלב, מתקשים להכיל. הדבר נכון בפרט עבור מי שלא התרגל במראות כאלו, ומעולם לא חווה מפגש קרוב כל כך עם המוות. ביתר שאת הדברים אמורים לגבי בני נוער וצעירים שנחשפו למראות נוראיים, ומתקשים להתאושש גם ימים רבים לאחר מכן.
בדיוק לכן ביקשנו לשוחח עם הרב יחזקאל רוזנטלר, עו"ס במרכז ייעוץ לבני משפחות בתחום בריאות הנפש באגף בריאות הנפש של 'עזר מציון', ומטפל רגשי, ולנסות להבין ממנו כיצד מתמודדים עם תעוקה נפשית כה כבדה.
לפני שניכנס לשאלות עצמן, חשוב להדגיש שהתשובות שייאמרו כאן הן תשובות כלליות. למעשה, כל מקרה צריך חשיבה לגופו. לעיתים יש צורך להתייעץ עם איש מקצוע. המטרה כאן היא רק לתת כיוונים כלליים ומושגים למבט נכון על הנושא מבחינה מקצועית.
איך מתנהלים עם ילדים שנחשפו למראות הקשים?
ראשית, לגבי ניסוח השאלה על הילדים 'שנחשפו למראות הקשים', האמת היא שבאסון גדול כל כך ההשפעה היא לאו דווקא על מי שנחשף באופן ישיר. כולנו, כל מי ששמע על הסיפור והתעדכן בשמות ובפרטים, חווה זעזוע גדול. אירוע בסדר גודל כפי שחווינו במירון יכול לגרום לתגובות רגשיות והתנהגותיות לא פשוטות במעגלים מעגלים. החל מהמעגל הראשוני של מי שהיה במקום ועד למעגלים רחבים יותר של מי שקשור לנפגעים או מי ש'רק' שמע את הסיפורים הקשים וראה את התמונות בעיתון.
לגבי השאלה עצמה: חשוב להיות עירני ולשים לב לתגובות של הילדים. צריך להבין שמראות כאלו משפיעים על כל אדם או ילד באופן שונה. יש אנשים שזה באמת 'עובר לידם'. אחרים, חווים טלטלה רגשית גדולה. יש גם כאלו שמבחינה חיצונית נראה שהכול בסדר, אבל זה רק בגלל שהם מדחיקים את הרגשות הסוערים. אנחנו כהורים צריכים לשים לב לשינויים שקורים אצל הילד או הילדה. לראות האם לפתע יש לו נדודי שינה, רגישות יתר, שינויים חדים במצב הרוח, ירידה חדה בלימודים או כל שינוי מן הרגיל אצלו.
בנוסף, נכון לפתוח את הדברים עם הילד גם אם לא נראה שיש שינוי בהתנהגות שלו. לדבר עם הילד בשפה שמובנת לו ומותאמת לגיל שלו. לא לחכות שהילד יזעק לעזרה או ישדר אותו מצוקה. דבר ראשון כדאי לבקש מהילד לספר את כל מה שקרה לו באותו ערב. שיתחיל לספר מאז שהוא יצא מהבית וימשיך באופן כרונולוגי את כל האירועים עד הנקודה שבה חזר הביתה. תוך כדי הסיפור, נשאל אותו שאלות טכניות על מה שהיה. למשל: "איפה הייתם אז?" או "ואחרי שיירדם במדרגות, את מי פגשתם?"
מה התועלת בסיפור כזה?
צריך להבין שכאשר ילד (וגם מבוגר) עובר חוויה טראומטית, הוא חווה לעיתים קרובות עוררות פנימית עזה. הרגשות שלו סוערים ומטלטלים. הסערה הרגשית הזו מלווה הרבה פעמים בבלבול גדול. הסיפור השלם הזה יכול לעזור לילד לארגן את החוויות שלו בצורה מסודרת. המטרה של השאלות הטכניות היא למקד את הפעילות המוחית של הילד בחלק הטכני, כדי להרפות קצת את הפעילות המואצת של החלק הרגשי.
האם באמת נכון לדבר על זה או שלפעמים עדיף להדחיק?
כמו שאמרתי, באופן כללי נכון לדבר עם הילד ו'לארגן' את החוויה שלו בצורה יציבה ושלמה ועם עוגנים של סיפור טכני.
אבל חשוב להדגיש כאן שתי הסתייגויות חשובות. ראשית, זה לא בבחינת 'כל המרבה הרי זה משובח'. ממש לא. אם כל היום רק נדבר עם הילד על מה שראה ועל החוויה שלו, אנחנו לא נעשה לו טוב בכך. אנחנו נכניס אותו רק יותר ויותר לתוך המעגל של הרגשות הסוערים שהסיפור מעורר לו. הכול צריך להיות במידה ובמשורה. כך גם מומלץ להימנע מחשיפה חוזרת לטראומה על ידי קריאה של יותר מדי חדשות, תמונות או תכנים אחרים מהאירוע שמטלטלים את נפש הילד.
ההסתייגות השנייה היא לגבי ההתייחסות לחלק הרגשי. כמו שהסברתי, הרגשות בזמן כזה מאוד סוערים. בעבר הגישה הרווחת הייתה לנסות לדבר עליהם ולפרק אותם ולאוורר אותם. היום דעת רוב המומחים שנתמכת גם במחקרים בנושא היא שלא כדאי לפתוח יותר מדי את הפצעים ולחטט בהם מבחינה רגשית. כמובן שאסור בשום אופן לדחוק את הרגשות. אם ילד מספר על הרגשות הקשים שלו, חייבים להגיב להם, ולהגיב להם נכון. אבל אין צורך בשלב הזה לשאול ו'לחפור', איך הרגשת בשלב הזה ואיך הרגשת כשראית את המראה ההוא.
מהי באמת תגובה נכונה לרגשות כאלו?
קודם כל, צריך לכבד את הרגשות הללו, לא להגיד לו "לא נורא, הכול יהיה בסדר". מצד שני, לא להעצים אותם ולדבר בצורה קיצונית על עד כמה זה נורא ובלתי אפשרי. התגובה צריכה להיות מורכבת משלושה חלקים: 1. תיקוף – אישור לרגשות הקשים, לגיטימציה שזה בסדר להרגיש רגשות כאלו. 2. אמפתיה – אנחנו מבינים שזה קשה ולא פשוט, ואנחנו תמיד איתך. 3. נורמליזציה – לשדר באופן ברור שרגשות כאלו הם ממש נורמליים ורגילים במצב כל כך לא נורמלי. מה שהילד לא ירגיש בתוך המצב הנורא הזה, זה נורמלי.
איך מזהים ילד עם פוסט טראומה?
באמת בהמשך לתשובה הקודמת חשוב מאוד להדגיש: תגובות קשות לאחר חשיפה לאירוע טראומטי אינן פוסט טראומה. כל אדם נורמלי שנחשף לאירועים ולמראות קשים כל כך, מגיב תגובות שביום יום הן לא נורמליות ואפילו מאוד לא נורמליות. לא צריך להיבהל ולחשוב שיש כאן הפרעה נפשית חלילה. התובנה הזו שהתגובות הללו הן נורמליות היא אולי התובנה הכי חשובה בשביל הילד ובשביל ההורים שלו. כי כך אנחנו מבינים שהכול בסדר איתנו. אנחנו לא נכנסים למעגל של בהלה שגוררת בהלה שגוררת עוד בהלה. עם זאת, למרות שמדובר במצב נורמלי, חשוב שניתן לו את המענה הנכון, ולפעמים גם חשוב שהילד ילך לשיחה או כמה שיחות עם איש מקצוע שיכול לתת לו את התמיכה הדרושה ואת הכלים הנכונים להתמודדות.
אם חלילה אנחנו רואים שעברו כמה שבועות ויש לילד תסמינים משמעותיים כמו: חלומות בעתה חוזרים, זיכרונות שפולשים שוב ושוב (לפעמים אפשר לזהות זאת במשחקים של הילד), לחץ משמעותי, מצב רוח שלילי מתמשך, שינויים במצב הגופני או הרפואי, הימנעות מחשיפה לדברים שמזכירים לו את מה שקרה, התנהגות חריגה, התרחקות חברתית או כל סימן אזהרה אחר, יש כאן חשש שמצריך פנייה לאבחון רציני אצל פסיכיאטר או אצל פסיכולוג קליני שפוסט טראומה היא תחום ההתמחות שלו.
איזה מענה נכון לתת לתגובות רגשיות חריפות בעקבות החשיפה לטראומה?
בהמשך למה שפירטתי קודם, אם התגובות משמעותיות אכן כדאי שהילד יפנה לשוחח עם איש מקצוע. זאת למרות שבשלב הזה אנחנו לא חוששים להפרעה שמצריכה טיפול מקיף. אפשר גם להשתמש לצורך כך בקו הייעוץ שנפתח על ידי עזר מציון במיוחד לצורך כך במספר 1800-808-100. לצערנו מאז שנפתח הקו לאחר האירוע הקו מוצף בפניות לעזרה והדרכה, אבל אפשר גם לשמוח על כך שכל השיחות הללו זוכות למענה על ידי אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. לפעמים כשהמצב אקוטי יותר, הילד זקוק לשיחה או כמה שיחות פנים אל פנים עם איש מקצוע.
אזכיר כאן כמה נקודות שיכולות לעזור לנו במענה בבית לילדים או בכלל במענה לחבר שזקוק לעזרה בימים אלו.
ראשית, כדאי לעזור לאדם להתחבר למקומות הבטוחים והחיוביים. מה זאת אומרת? אם הילד מאוד מבולבל ונסער, אנחנו יכולים לדבר איתו על כך שהסיפור במירון היה חד פעמי והסתיים. שברוך השם כרגע אין שום סכנה. לא סתם לומר לו את זה, אלא לנסות להביא אותו לכך שהוא יגיד את זה. לשאול אותו: "האם עדיין מסוכן שם?" "האם אתה יכול להרגיש רגוע לגבי המצב עכשיו?"
אם הילד במצב קצת יותר רגוע, כדאי לחבר אותו למקומות חיוביים. לחשוב יחד על כל האנשים שניצלו ועל כך שהקב"ה עזר שלא היה אסון גדול הרבה יותר. לשים לב להשגחה הפרטית האישית שהייתה לו. לחשוב באופן כללי על האנשים שאוהבים אותו ובוטחים בו ובמיוחד על הקדוש ברוך הוא שאוהב אותו ומאמין בו. לקנות מבט חיובי יותר. כל זה כמובן בלי לדחוק ובלי להחביא את החלקים הקשים. החלקים הקשים קיימים והם לא פשוטים, אבל יש גם זוויות נוספות, חיוביות וטובות יותר.
בנוסף, מומלץ לנסות למצוא דרכי הרגעה. עם הילד ממש נסער, אפשר לתת לו כוס מים, להדריך אותו לקחת נשימות איטיות ועמוקות ולשחרר את האוויר אט אט. לעצום את העיניים ולחשוב על מקומות שמרגיעים אותו. באופן כללי כדאי לחשוב עם הילד מהם הדברים שמרגיעים אותו. אחד משתחרר ונרגע על ידי שחייה, אחר על ידי הליכה באוויר הצח, השלישי על ידי שמיעת מוזיקה והרביעי על ידי לימוד משותף עם אביו. כל אחד צריך לבחור את המקומות שעושים לו טוב וגורמים לנפש שלו להתרחב ולהירגע.
האם כדאי לתת לילד לנוח הרבה בבית או לדחוף אותו לחזור לשגרה?
בהמשך למה שדיברנו קודם על ההבנה שהמצב הזה הוא בסדר ונורמלי, חשוב לנסות בזהירות לחזור לשגרת חיים רגילה, כפי האפשר. כמובן שאם ילד מבולבל ו'גמור' אנחנו לא מייד נכריח אותו ללכת לת"ת או לישיבה כרגיל, אבל אנחנו כן יכולים לבקש ממנו בעדינות לעשות משהו בבית לכבוד שבת. וכאשר אנחנו רואים שהוא מרגיש יותר טוב, כדאי שינסה לחזור לשגרת היום שלו, עם ההפסקות והמנוחות הנדרשות. היציאה מהשגרה יכולה לגרום לטלטלה הרגשית ולבלבול להתעצם ולהעמיק. אנחנו מעוניינים לתת לאדם קרקע יציבה בכל המובנים. גם יציבות ביחס לסיפור שהיה, כמו שהזכרתי קודם, וגם יציבות של שגרת חיים שנותנת מסגרת לחוויות שלו. בנוסף, כל פעילות פיזית או טכנית יכולה להמשיך לעזור לנו להפעיל את הערוץ הטכני במוח וקצת לתת לערוץ הרגשי מנוחה שהוא כל כך נזקק לה עכשיו.
האם המענים הללו צריכים להינתן במסגרת המוסד הלימודי או מחוצה לו?
האמת שגם וגם. ככל שהמעטפת הרחבה של כל המעגלים של הילד יתנו לו את התמיכה שהוא זקוק לה, כך ייטב. אפשר לומר שהתפיסה המערכתית הזו של לתת מענה בכל המעגלים, זו התפיסה המרכזית שלנו בעזר מציון בכל נושא. ניקח לדוגמה את אגף בריאות הנפש, יש אצלנו מרכזי ייעוץ ותמיכה למשפחות, ייעוץ פרטני, קבוצות, סדנאות, ליווי לביורוקרטיה, ייעוץ משפטי, חונכות למתמודדי נפש במסגרת סל שיקום, חוגים שונים למתמודדים, נופשים להרגעה, ימי עיון לאנשי מקצוע, קווי תמיכה וייעוץ ועוד. הרעיון הוא שהאדם יוכל לקבל את התמיכה והמענים שהוא נזקק להם בכל המעגלים של החיים שלו ובכל התחומים שסובבים את הקושי או את המחלה שאיתם הוא מתמודד. רק צריך לזכור כמו שאמרתי בתחילה, שלא טוב להציף את הילד בעומס גדול של דיבורים סביב הנושא. צריך לתת את המקום המשוחרר והרגוע, את השגרה הברוכה ואת היציבות. האמת שכיהודים מאמינים אנחנו יודעים שהיציבות הגדולה ביותר היא החיבור שלנו לבורא העולם. אנחנו יודעים שכל מה שהוא עושה לנו זה לטובתנו, שהוא תמיד אוהב אותנו ותמיד מאמין בנו שאנחנו יכולים לבחור בטוב ולהצליח, זה המקום הכי יציב והכי רגוע שיכול להיות לאדם.
השם יעזור שנצליח כולנו להתחבר ליציבות הזו של האמונה והביטחון, להתחבר לשלוות הנפש ולבריאות השלימה, ויקרב לנו מהרה את משיח צדקנו בעת יקיצו שוכני עפר ותבוא הגאולה השלמה.
הישארו מעודכנים הרשמה לניוזלטר
תנו לנו לעזור לכם צריכים ייעוץ? אנחנו פה
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם