סטיגמה בבריאות הנפש

מה זה סטיגמה

סטיגמה זה איפיון של אדם השונה מאחרים, לרוב האיפיון שלילי. האפיונים נקבעים  ע"י החברה 'הנורמטיבית'. הסטיגמה בנויה  מסטריאוטיפים של הכללת יתר עפ"י תכונות משותפות על קבוצת החברה השונה. בבסיס הסטראוטיפים ישנן דעות קדומות שמקורן בחוסר ידע ובחוסר הבנה הגורמות לדחייה ולאפליה. 
הסטיגמה החברתית בבריאות הנפש לעיתים משפיעה לא רק על האנשים עם המוגבלות אלא גם על בני משפחותיהם ואף יתרה מזאת, הסטיגמה היא גם סטיגמה עצמית של בני המשפחה כלפי עצמם. סטטוס פסיכיאטרי של אנשים מאפיל על זהותו של הפרט ובכך משפיע על חייו האישיים, החברתיים והתעסוקתיים, וכך נוצר מצב בו העמדות השליליות של החברה כלפיו והעמדות השליליות שלו כלפי עצמו פוגעים בהזדמנויות החיים שלו.

מה הגורמים לסטיגמה בבריאות הנפש

ישנם מס' גורמים לסטיגמה בבריאות הנפש ואתייחס לשלושה גורמים מרכזיים.

1. דעות קדומות- הנובעות מאמונות תרבותיות וחוסר מידע על המתויג. הדעות הקדומות מתבטאות לרוב  בפחד וחוסר סבלנות כלפי האדם השונה.
2.  צורך באשור - החברה רואה צורך לאשר את עצמה כ"שפויה" אל מול ה"לא שפוי", דבר המקנה לה את האפשרות להסתכל בצורה נעלית ומבודלת מהשונה ולבסוף גם מצדיקה את המרחק בינה לבין האדם האחר, השונה, המתויג.
3. הראיה המוסדית, מדינית - כוחות פוליטיים, כלכליים והיסטוריים יוצרים הגבלת הזדמנויות עבור אנשים עם מגבלה נפשית כגון: הפליה בנגישות למשרות ציבוריות, קבלה ללימודים, קבלת רישיון לעיסוק מסוים ועוד.
   כפי שאנו מבינים מהכתוב לעיל, אנו עוסקים בכמה סוגי סטיגמות כאשר אנו נוגעים בתחום בריאות הנפש: סטיגמה חברתית, סטיגמה מוסדית/ מבנית, סטיגמה משפחתית וסטיגמה עצמית.

סטיגמה חברתית ומוסדית

זוהי הצורה בה אנשים בחברה מתייחסים לקבוצה החברתית המתויגת עפ"י הסטריאוטיפים כלפי אותה קבוצה. ישנם שלושה שלבים שהסטיגמה כוללת:
שלב הזיהוי- זהו השלב בו חברי הקהילה מזהים שהאדם מתמודד עם מוגבלות פסיכיאטרית לפי מספר פרמטרים- סימפטומים פסיכיאטרים, כישורים חברתיים לקויים, מראה חיצוני.
שלב הסטראוטיפים- זהו השלב בו חברי הקהילה מייחסים לאדם עם המוגבלות הנפשית את התכונות הסטראוטיפיות של כלל חברי קהילת מתמודדי הנפש.
שלב האפליה- פעולות המשפיעות על חוסר שוויוניות של האנשים עם המוגבלות הפסיכיאטרית בעקבות הסטראוטיפים. כפי שכתבנו לעיל, הפעולות מתבטאות במניעות רבות בשילוב תעסוקתי וחברתי ואף מדיני וממסדי.

 סטיגמה עצמית של מתמודד הנפש ומשפחתו

הסטיגמה העצמית היא הדרך בה הפרט מהקבוצה המתויגת מייחס לעצמו את התכונות, הדעות הקדומות הקיימות מצד החברה והממסד. הפרט מפנים את הסטיגמה החברתית עד כדי שיכול לפגוע בדימוי ובערך העצמי שלו כך שגם אם היה מסוגל לפעול ולהתקדם בחייו האישיים, החברתיים, התעסוקתיים הוא יצמצם ויצטמצם בתוך עצמו.
ישנן שלוש תגובות שהאדם עם מגבלה פסיכיאטרית יתמודד עמן ביחס לסטיגמה:
האחת, הפנמה והסכמה.  מתוך הקשרים  החברתיים  האדם מסכים לסטיגמה ומפנים אותה. תגובה כזו מובילה לפגיעה בדימוי ובערך העצמי שלו ואף יכולה להוביל לצמצום קשרים חברתיים מתוך חשש לדחייה ולבושה.
השנייה, הפנמת הסטיגמה החברתית. הפרט מודע לסטיגמה החברתית והמוסדית הקיימת אך הוא אינו מסכים אתה ופועל על מנת לשנותה. וכך הוא מצליח לעבור תהליך העצמה ולהתמודד עם הסטיגמה.
השלישית, התעלמות מהסטיגמה. האדם אדיש, מתכחש או אינו מודע (במקרים של אנשים המתמודדים שאינם מודעים למחלתם)לסטיגמה ופועל בחברה כאחד מהכלל.
החשש הגדול הוא שהאדם המפנים את הסטיגמה החברתית יתנהג ויפעל כפי שהחברה בעלת הסטיגמה מצפה ממנו להתנהג, דבר זה נקרא "אפקט הפיגמליון" נבואה המגשימה עצמה.

איך הסטיגמה בבריאות הנפש משפיעה על המתמודד ומשפחתו 

מתוך הבנה שהפרט אינו חי בוואקום, ויש לו משפחה שחיה אתו  או לחלופין מלווה אותו, גם המשפחה עוברת תהליך עם הסטיגמה החברתית אשר משפיעה עליה ויוצרת סטיגמה משפחתית. 
 לסטיגמה כלפי בני המשפחות שני מקורות עיקריים:

1. תפיסת המשפחה כ"שלוחה" של החולה. מקור זה אינו ייחודי דווקא למחלות פסיכיאטריות. תפיסה זו גורמת להכללת הסטיגמה ולהחלת העמדות השליליות הקיימות כלפי החולה על המערכת המשפחתית כולה.
2. הטלת האחריות למחלה על קרובי המשפחה. מקור האופייני למחלות פסיכיאטריות בלבד. בכל הקשור למחלות נפש, קיימת תפיסה כי למשפחה ובעיקר להורים ,ישנה אחריות על התפתחות מחלת הנפש של בן משפחתם. בנוסף, קיימות עדויות לכך שחלק מהמחלות הן גנטיות דבר העלול ליצור רגשי אשם אצל ההורים.

הסטיגמה כלפי בני משפחותיהם של המתמודדים עם מגבלה פסיכיאטרית מעצימה את הנטל האובייקטיבי והעומס הרגשי, הכבדים ממילא, שהם חוֹוים בעקבות הטיפול בבן משפחתם החולה. כך, למשל, עלולה הסטיגמה לגרום להתרחקות של אנשים קרובים ולמנוע מבני המשפחה את התמיכה הרגשית והסיוע להם הם זקוקים ואף לאתגר אותם בהתמודדות עם אשמות, הצקות, חוסר הבנה והעדר אמפתיה מצד החברה הסובבת אותם. בנוסף, הסטיגמה החברתית עלולה לעבור תהליך של הפנמה ולהופיע אצל בני המשפחות כסטיגמה עצמית. ההורים של המתמודדים עם מגבלה פסיכיאטרית עלולים להפנים את מערכת התפיסות השליליות הקיימת כלפיהם בחברה ואלה יופיעו בצורת תחושות של אשמה ובושה שיפגעו בדימוי ובתחושת הערך העצמי שלהם. 
המשפחה חווה מצד אנשי מקצוע, האשמה בחוסר טיפול מותאם, התנשאות בהחלטות מה נכון למתמודד עם מגבלה נפשית ולעיתים, אינם שותפים בהחלטות שיכולות להשפיע על הלך הרוח במשפחה ועוד. התחושות והחוויות שעוברים המתמודד ומשפחתו מייצרות תקשורת לקויה, חוסר הבנה, חוסר הסכמה וקצרים בקשר ופוגעות בתהליכים הטיפוליים והשיקומיים של המתמודד ומשפחתו.

נכונות לטיפול נפשי

נכונות לטיפול בהתמודדות הנפשית הן בהיבט התרופתי והן בטיפול רגשי/ התנהגותי, נע על רצף רחב מאד. ככל שהסטיגמה מופנמת ומוסכמת ע"י האדם המתמודד עם מגבלה נפשית כך, שיתוף הפעולה שלו עם הגורם המטפל יהיה נמוך יותר והטיפול לא יהיה אפקטיבי. ככל שאדם יתעלם מהסטיגמות החברתיות, כך יכולה להיות השפעה חיובית יותר על האדם. עם זאת, אדם שאיננו מודע למחלתו, יכול אף הוא להתנגד לטיפול תרופתי, רגשי והתנהגותי. כלומר, איננו יכולים לומר בוודאות כי יש השפעה ישירה של הסטיגמה על הנכונות לטיפול נפשי. ישנם גורמים נוספים. וכמובן, למעגל הקרוב הסובב את האדם עם המוגבלות הנפשית- משפחה וחברים קרובים, ישנה השפעה על תהליך הטיפול הנפשי.

סטיגמה בבריאות הנפש במגזר החרדי

החברה החרדית מאופיינת במס' אפיונים מרכזיים
אמונה דתית והנהגה רבנית היא הבסיס הערכי שעל פיו מתנהלים החיים של הקהילה החרדית, בחיי היומיום. כאשר הרבנים הם מנהיגי הציבור ומהווים מורי דרך וכתובת לכל שאלה ועניין. 
השתייכות קהילתית ורשת תמיכה קהילתית מרכיב משמעותי בזהות המשפחתית הוא ההשתייכות הקהילתית. לכל קהילה הגדרות וערכים ברורים שהביטוי שלהם הוא גם חיצוני כדוגמת קוד לבוש ייחודי, שפה (אידיש), והתבדלות גיאוגרפית (2006 ,Pardis ) בתחומים רבים מסתפקת החברה החרדית במשאביה הפנימיים בלבד והיא מטפחת את האידיאל של העזרה ההדדית "גמילות חסדים" שבהשראתו הוקמו ארגוני חסד וגמ"חים רבים. 
ערכי משפחה גבוהים- הקמת משפחה הינה מטרה בעלת חשיבות עליונה. הזכות והחובה להינשא בגיל צעיר ולגדל ילדים ברוח המסורת הינה השאיפה של כל צעיר וצעירה. למשפחה השלימה מעמד של קדושה שיש בו השראת שכינה (רוז, 2006). 
נישואים באמצעות שידוכים- כל התנהגות או סיטואציה שנחשבת "לא נורמלית" ומתפרסמת בקהילה פוגעת בפוטנציאל השידוכים של המשפחה. 
לאור אפיונים אלו, הסטיגמה מתבטאת בחברה החרדית בדרכים רבות, כגון: מחסור בידע מבוסס אצל הרבנים ומנהיגי הציבור ויכולת השפעה והכוונה למקומות שלא יקדמו את המתמודד. הסתרת המחלה בשל חשש לפגיעה בשידוכים של האדם עצמו ואף של אחיו ואחיותיו. בנוסף לכך, ההסתרה מונעת מהמשפחה לקבל עזרה קהילתית ותמיכה חברתית, לאור שמירת הסוד, לעיתים ישנו איחור בפניה לקבלת עזרה מקצועית. הימנעות מקבלת עזרה מקצועית במסגרות ציבוריות, וכן, הפסקת טיפול תרופתי על ידי המתמודד.

איך ניתן להתגבר על הסטיגמה בבריאות הנפש

ישנם מספר דרכים למזער את הסטיגמות הרבות 
ברמת הפרט- הסטיגמה העצמית המופנמת אינה תופעה שיש להשלים אתה, ועל המתמודד לעבוד בכדי לשנותה. כאן, נכנס מודל ההחלמה, אשר בבסיסו מרחיב את זהותו של האדם מזהות צרה ומצומצמת שהינו בעל מחלה ותו לא, לזהות רחבה המורכבת מתכונותיו, יכולותיו, אישיותו אשר כל מרכיביו שולטים במחלה. ואין המחלה שולטת על זהותו. 
בנוסף, לגישת ההחלמה, ישנן התערבויות קבוצתיות ללמידת הפחתת הסטיגמה העצמית כגון NECT, הנעה ומוכנות לשינוי ועוד.
ברמת המשפחה- בעשור האחרון נפתחו מרכזי משפחות ייעודיים אשר נותנים מענה למשפחות באמצעות תהליכים פרטניים, קבוצתיים, סדנאות, הרצאות ועוד, המפחיתים את הצורך בשמירת הסוד, ומשפרים את היכולת לקבל את ההתמודדות, ואת היכולת לעמוד מול גורמים טיפוליים ועוד.
ברמת החברה- יש לעשות פעולות נרחבות בכדי לצמצם את הסטיגמה. כגון- התנדבות בקהילה כדרך להתקרב לאוכלוסייה המתמודדת עם מגבלה נפשית. מחקרים מוכיחים שהתקרבות לאדם שיש כלפיו סטיגמה עשויה לשנות גישה שלילית ולפתח גישה חיובית ואף לצמצם את הסטיגמה.
ההתנדבות יכולה להיות עבור האדם המתמודד ואף התנדבות יחד למטרה משותפת.
הקמת פרויקטים ותכניות בקהילה המשותפים למתמודדים לבני המשפחות ולבני הקהילה. מוזמנים להכנס לאיזור קהילת בריאות הנפש באתר.
בנוסף, ניתן להעלות את המודעות דרך המדיה והתקשורת, הנגשה והרחבת הידע המקצועי בכל הקשור למחלות ולהפרעות נפשיות לציבור הרחב.
ברמת הממסד- בשנים האחרונות ניתן לראות את השינוי המתחולל ע"י חקיקות חדשות שנעשות בכנסת בכל תחום בריאות הנפש, הנגשת מקומות תעסוקה לאנשים המתמודדים עם מגבלה נפשית ואף פתיחת בתים מאזנים המפחיתים את סטיגמת האשפוזים במחלקות פסיכיאטריות.

לסיכום

אנו בהחלט רואים בשנים האחרונות התקדמות לנירמול המגבלות הנפשיות מהיבטים רבים, כגון, נושא פוסט טראומה שכיום ניתן לדבר בפתיחות עקב המצב הלאומי.
עם זאת, ישנה עוד דרך ארוכה עד שנוכל לומר כי מיגרנו את הסטיגמה בתחום בריאות הנפש לחלוטין.
הפעולות שהוצעו לעיל הינן, כחלק מתהליך המיגור.